• לכידה לוגו סלונה 1
  • Facebook Social Icon
  • instagram-1581266_960_720
טל': 052-3716176

כל הזכויות, על האתר ותכניו שמורות ליעל כרמי 2017 © 

כְּמוֹ שֶׁמְּקַלְּפִים תַּפּוּז

בתי הבכורה, מעין, אהבה תפוזים עוד כשהיתה עוברית. בכל פעם שאכלתי תפוז, הבטן שלי לא הפסיקה לזוז. וכך מצאתי את עצמי יושבת עם הבטן הגדולה ובה שטה תינוקת, מקלפת תפוז, נוגסת בפלחים המתוקים, והעסיס שלהם עבר ממני אליה והיא בשפתה העוברית, התינוקית, אמרה תודה. בחורף, בכל ערב כשאנחנו מכוסים בשמיכה מול הטלוויזיה, אני קולפת תפוז לבני הבית. מסורת חורפית רבת שנים. צילום: Jonathan Pielmayer מתוך www.unsplash.com אני אוהבת את הצורה העגולה של התפוז, את הצבע הכתום. את הסכין החותכת בבשר הקליפה שהיא קצת רכה וקצת קשה, בסימנים שחורצת הסכין. אני מורידה כיפה עגולה מראשו של הפרי, מכניסה אצבעות ומושכת פיסת קליפה אחר פיסה, עד שנגלה תוכו על פלחיו. אני מפרידה את הפלחים ונוגסת, והפה מתמלא בטעם חמוץ מתוק. כשהגעתי לגור כאן,

בִּמְשִׁיכַת שְׂרוֹךְ אַחַת

בגדים או נעליים שאני לא לובשת או נועלת, כאלה שתלויים בארון כבר יותר משנה וזזים מקולב לקולב אני מוסרת. אורזת לשקיות גדולות ותוך כדי קיפול וסידור נזכרת איפה קניתי אותם ואיפה לבשתי, ואיך לא אלבש שוב לעולם. אבל תמיד יש איזה בגד אחד, שמלה אחת, זוג נעליים אחד שלא יכולתי בשום אופן למסור או לזרוק. לכל הדירות שעברתי עוברות איתי כמה שמלות שקניתי לבנותיי כשהיו קטנות. אותן לא מסרתי. הן חלק מהזמן העובר. 'אני רוצה שמלה מסתובבת' היו אומרות. אני שומרת אותן בארגז המצעים, וכך, כשמתחיל החורף, ואנחנו מוציאים ומנערים את שמיכת הפוך הזוגית שלנו, אני מוציאה את השמלה הכחולה עם צווארון המלח שקניתי לבתי הבכורה, ואיך נעלה לכבודה גם נעלי בובה אדומות, ומלטפת אותה בידיי. היא קטנה ורכה כמו שהיתה בתי, שגדלה ועכשיו לובשת שמל

להתחיל סיפור מהאמצע

אז איך מתחילים? זו שאלה שאני נשאלת הרבה פעמים. 'יש לי המון רעיונות', אמרה לי אחת מתלמידותיי, 'ואני לא יודעת איך מתחילים'. במהלך השנים שאני כותבת, זיהיתי שברגע שיש לי משפט פתיחה, גם אם באותו רגע לא נכתב מתחתיו כלום והוא נשאר זוהר על הדף הלבן בתיקייה במחשב, בפנקס באוטו, במחברת שתמיד נמצאת אצלי בתיק, הוא יניע אותי בהמשך לפעולת הכתיבה. אני אוהבת משפטי פתיחה, הם החלון שנפתח עבורי לפוסט או לטקסט, והם מניעים אותי לכתיבה. הם באים אלי לפעמים מתוך דברים שאני קוראת. שירים שאני שומעת ברדיו, משפט שמישהי אמרה בהרצאה או בתוכנית טלוויזיה, וקיים רגע בו המשפט הזה מחלחל, מוצא את מקומו ואני יודעת שהוא עומד להיות משפט פתיחה בפוסט הבא שלי. משפט פתיחה ממקד אותי, מושך אותי בתור הכותבת להמשיך את הטקסט כדי לגלות בעצמ

הַיַּלְדָּה שֶׁהָיִיתִי שֶׁהָיְתָה לָאִשָּׁה

'אני זוכר את אמא שלך', אומר לי שלמה פלטשר 'גבוהה ורזה, היא באה לבקר את ההורים שלה.' אמא שלי. רזה וגבוהה. נסעתי לגבעתיים להעביר הרצאה בפני מועדון גיל הזהב. פגשתי כ- 60 נשים וגברים מקסימות ומקסימים שצחקו, הגיבו, שאלו שאלות ובסוף ההרצאה באו לחבק וללחוץ את היד. ואחד מהם, אליעזר שמו, שאל אם הוא יכול לשלוח לי ספר של שירי אהבה שכתב. אחרי ההרצאה שמתי בוויז בידיים רועדות את הכתובת: גולומב 24, גבעתיים, שהוא הבית שבו נולדה אמא שלי, ושם גרו סבא וסבתא שלי ולא הייתי בו קרוב ל- 40 שנה. הבניין נשאר כשהיה, אותו בנין, אותה חצר, אותן שתי כניסות. אפילו נכנסתי. אפילו עליתי במדרגות עד לדלת. אבל לא דפקתי. לא העזתי. באחד החלונות, עמד איש מבוגר ושאלתי אותו כמה זמן הוא גר כאן וכשאמר לי שהוא גר כאן מזה 49 שנים, ידעת

תכתבי, את שומעת? תכתבי

יש ספרים שאני מחבקת. ככה ממש, כמו לחבק אהוב, או ילדה, או תינוק. אני מחבקת אותם תוך כדי קריאה, וכשאני מתקרבת לסופם, אני מאטה את קצב הקריאה, כדי להמשיך לקרוא אותם עוד קצת. להישאר חלק מחייהם של הגיבורים. כך קרה לי עם 'אשה בורחת מבשורה' של דויד גרוסמן. קראתי אותו פעם שניה ושלישית וגם רביעית. הנחתי אותו על המדף בחדר השינה, ולילה אחד אפילו ישנתי איתו מתחת לכר. במהלך הספר עברתי מנעד גדול של רגשות והפכתי להיות אורה, גיבורת הסיפור. אין קו משיק ביני לבינה ובכל זאת, הפכתי להיות היא. נדה ונעה, בורחת, הולכת בשביל ישראל ועל גבה אהוב ישן. פעמיים בחיי שלחתי מכתב לסופר. המכתב הראשון היה ליהודה אטלס שכתב את הספר הנפלא 'תיקון הלב'. בתי הבכורה שהייתה אז בת 4 עמדה לפני ניתוח לב פתוח, ומשמצאתי את הספר הז

פשוטה כמו לחם

שלום יקירותיי, מה שלומכן? בכל פינה אצלנו בקיבוץ פורח כליל החורש, ונדמה כאילו כל השמיים התכסו בצבע וורוד. זו שעת אחר הצהריים, בזמן שישנתי עודד רכב למעלה, לעמק, וחזר עם תמונות של מרבדי צבעונים. הבוקר ישבתי ובמשך שעה ארוכה קראתי באחד הספרים הנהדרים שקניתי לעצמי במתנה: 'לשאת את הנפש במהופך' רשימות על שירה מאת גיא פרל. איזו פנינה. ועוד ספר שאני לא מניחה מידיי בשבוע האחרון הוא 'גינת בר' של מאיר שלו. תמר, את חייבת לקנות אותו לאמא שלך במתנה. מרגע שהתחלתי לקרוא בו מתחשק לי לעבוד בגינה. לגזום, לעשב, לשתול ולהתבונן בעצים הצומחים. עודד עכשיו בחוץ מעשב את כל העשבים שעלו במשך כל החורף וכיסו כל פינה, נועה מתכוננת למשהו במתמטיקה ואני הכנתי להם שייק של תות, בננה, תפוז ותמר. האור מחזיק כמעט עד חמש וחצי ומתי ש

מה מעניין באורז?

את השאלה הזו שאלה אותי אחת התלמידות שלי, כשנתתי תרגיל כתיבה על מתכון המעלה זיכרון וסיפור. כשבניתי את הסדנאות, ידעתי שיהיה לי שיעור על אוכל, על מתכונים, על טעם וריח, כדי להסביר איך כותבים על נושא נהדר ועסיסי כזה. איך מעבירים את הטעם והריח במילים חיפשתי שם לשיעור, וכמעט מייד נזכרתי בשורה 'ולפעמים שריד של ריח' מתוך השיר הנפלא 'חלומות שמורים' שכתב אהוד מנור והלחין מתי כספי. 'ולפעמים שריד של ריח או צליל מוכר או קצה מילה משיב אליך גן פורח מחזיר אל קו ההתחלה.' הריח הוא אחד החושים החזקים ביותר המעוררים אצלנו זיכרונות. ריח של מרק עוף לוקח אותי הביתה, למטבח של אמא שלי, שלא ידעה לבשל הרבה אבל מרק העוף שלה היה טעים כמו שרק מרק של אמא יכול להיות. אני זוכרת את האדים שעלו מתוך הסיר הגדול, ואת תבנית

מְּנַהֵל הַבַּנְק אוֹהֵב סִפְרוּת

הי יקירותיי, עמדנו עכשיו על אחד הדשאים הגדולים וחיכינו לנקר שיביא מזון לזוגתו הנקרית. אישי כיוון את עדשת המצלמה ותפס את הרגע. 'תראי', נקש הנקר במקור על פתח הקן, 'הבאתי לך פרפר'. מזג אוויר נפלא בחוץ. בצל אפילו צריך משהו על הכתפיים, הלוואי שאפשר היה לשמר את מזג האוויר הזה לכל השנה. ערימות חציר גבוהות כבר מוכנות למסיבת שבועות, המקרר מלא בגבינות כהכנה למאפים ועוגות. ושוב מצאתי השבוע את עצמי בבנק מנסה לבדוק איך מותחים הלוואה, פורשים אותה, מוסיפים לה או לא. מסתבר שאפילו סגנית המנהל במחלקה לעסקים קטנים, חולמת על פרישה וקריירה חדשה כמאמנת עסקית. השיר הנהדר הזה הזכיר לי את הפואמה 'יולדות' של איריס אליה כהן, שהספר שלה 'פלא' יצא השבוע והבאתי לרופא הנשים המקסים שלי, ד"ר פז מורן. ואם יש רופא נשים קורא ש

כל העולם אצבעות

כשהייתי ילדה, וההורים התלבשו יפה ויצאו וכל הדירה נשארה שלי, הסתובבתי בה כמו בעיר אחרת. המטבח שקט. רק זמזום המקרר נשמע. החדרים ריקים, אבל המגירות כולן שלי. ובהן- אוצר בלום. תמונות ישנות של ההורים, אלה שלא סודרו באלבומים. ערימות של תמונות בשוליים משוננים ובהן הוריי צעירים ואחרים. ואנשים זרים שאינני מכירה. בספרו הנפלא 'ספר הדקדוק הפנימי' מתאר דויד גרוסמן, איך הילד מוצא חפיסת קלפים ובהן תמונות אסורות מלאות זימה. גמדים ונשים. עם ובלי בגדים והוא ממציא להן שמות, ומרחם קצת על הנשים והוא מחכה לרגע בו הוריו לא יהיו בבית כדי שיוכל להוציא את הקלפים ממקום מחבואן עד שיום אחד חפיסת הקלפים נעלמת ואיתה כל הדמויות. חשבתי על כך, שאם יום אחד הבנות שלי ירצו לדעת מה חשבתי, מה אכלתי, מה אהבתי ועל מה כתבתי, יוכלו

התשוקה למילים

בדרך כלל אני זו שכותבת בסלונה. הבוקר, כתבו עלי. איילת קדמי נווה Ayelet Kedmi Navehh היא בלוגרית וחברה, והזמנתי אותה להשתתף בסדנה 'על אהבה, אוכל ובלוג משלך' שהעברתי בחיפה לכבוד יום האישה. תראו מה היא כתבה. אני אשב בשקט בפינה, בעצם, מעולם לא ישבתי בשקט, אין לי את השריר הזה, ואתן לכם לקרוא. http://saloona.co.il/mylove/?p=651 פתאום, באמצע היום אני רואה אותו. ההליכה שלו, השיער השחור החלק, הסיגריה ביד. הלב שלי הפסיק לפעום לרגע, כמו שתמיד קורה לי כשאני רואה מישהו שמזכיר לי אותו, ואז חזר לפעום בחוזקה. מה הוא עושה פה בכלל? חשבתי לעצמי. התחלתי להתקרב ברגליים קצת רועדות, מנסה שלא יראה שאני מסתכלת. זה לא הוא. עכשיו שאני קרובה יכולתי לראות. זה לא הוא, מה יש לו לעשות בת”א שהוא כ”כ שונא? נשמתי ל

ירוקה ורוויה כמו שיר בעשב

אני משם, כתבה לאה גולדברג בשיר המרפרף ופורט על כל החושים. ואני - מכאן מהירוק, מהרווי, מהעמוק, מהרך, מהיער, חבוקים בעשב. אני משם. לאה גולדברג אני ירוקה ורוויה כמו שיר שעבר בעשב אני עמוקה ורכה כמו קן ציפור. אני מתמול שלשום, מיער אשר לימדני לנשום מלאות אוהבים חבוקים ישנים בעשב. אני משם - מכפר הרוחות הקטנים, על גבעה אחרונה שם עמדה טחנת הרוח ושמיים תלו על כנפה עננים מהולים בעשן. והלך הרוח ובא הרוח. אני מכפר המקיש בכפות של עץ אני משם. #לאהגולדברג #שיר #קיבוץ #אוהבים

עַל סִפָּהּ שֶׁל מִלָּה

שלום יקירותיי, מה שלומכן? מחר, חוגג האיש שלי יומולדת 61. ילד גדול. התחלנו את החגיגות כבר בתחילת השבוע כשקניתי לו קסדה חדשה לאופניים. הידעתן שיש הבדל בין קסדה השוקלת 190 גרם לקסדה השוקלת 234 גרם והוא תהומי? וחשבנו לעשות משהו אחר מאשר מסעדה, סרט או הופעה. וכך, נסענו הבוקר לאגמון עמק חפר. המקום יפה, אין ספק וגם מושקע רק שנראה כאילו אף אחד לא סיפר לציפורים או לבעלי הכנף האחרים שפתחו אתר כזה בשבילם. עשינו סיבוב, התרשמנו ורשמנו לעצמנו לבוא שוב בשעת שקיעה או בזמן נדידת הציפורים. המתבגרת שלי עברה תאוריה השבוע, וגם בגרות באנגלית, ומתמטיקה בדרך. וגם בנינו מעקה חדש למרפסת והכל מלא בפרחים בצבעים עזים. את שמיכת הפוך החלפנו בשמיכת עונת מעבר, שהוחלפה עם ימי השרב לציפה דקה. אבטיח על המרפסת אחרי הצהריים, עוג

לתפוס קצה חוט

זהו, סיימתי עם ספרות, דיווחה לי בתי הבכורה בסוף הבגרות בספרות שהיתה אז ב2011 ושלחה לי את השיר. באמצע יום עבודה, המולה, טלפונים, לקוחות, בעיות ופתרונן, לקחתי לי רגע ושקעתי בתוך השיר היפה הזה של המשורר אריה סיון - קצה חוט. קצה חוט / אריה סיון לִתְפּוס קְצֵה חוּט. רק לִתְפּוס קְצֵה חוּט. אִם אֶמְצָא קְצֵה-חוּט כָּזֶה אֲנִי אֶשְזור מִמנוּ גֶּשֶׁר-חֲבָלִים וְעל גבּוֹ אֶחֱצֶה נָהָר שֶׁאֵינִי זוֹכֵר אֶת שמוֹ. אוּלַי נְהַר הַשִּׁכְחָה. מה בָּעֵבֶר הַשֵּׁנִי, מה מְּצַפֶּה אֲנִי למצוֹא בָּעֵבֶר הַשֵּׁנִי? מִכָּאן אֲנִי רוֹאֶה שִׂיחִים, פְּרָחִים צוֹמְחִים באדמה רַכָּה, חוֹלִית, כְּמו בָּרִקְמָה שֶׁאִמִּי עָשְׂתָה לִי בְּעודֶנִי בְּרַחְמָה וְתָלְתַה על מִטָּתִי. מִטְּעָמִים שֶׁל עֵין-הָרָע אֵינֶנִּי מְ

תמונה מספרת סיפור

הנה תרגיל. בחרו תמונה. כזו שכשאתם מתבוננים בה, הלב מתקווצ'ץ' והעיניים מתמלאות. תמונה בה אתן ילדות, נערות. בה אמא שלכן בגילכן. בה בתכן בגיל שהתחלתן לגלות את עצמכן. בעמידה מול המראה, בגילוי הגוף והנשיות, בימים בהם נתתם יד לאמא ואבא. כשנגה שנער-שויער פנתה אלי וביקשה שאשתתף בפרוייקט שלה 'סיפור חיים' חמש תמונות וסיפור, ישר אמרתי כן. ותוך כדי שדיברנו, רשמתי לעצמי אילו תמונות הייתי רוצה שיופיעו. אבל איך בוחרים רק חמש תמונות שיספרו סיפור חיים שלם עד עכשיו? מתוך אלפי תמונות ועשרות אלבומים? ידעתי. כמו שיודעים מתי המילים הן הנכונות ביותר, מתי הטעם הוא הטעים ביותר ומתי הלב אוהב ועולה על גדותיו. התבוננות בתמונה יכולה להיות השראה לכתיבה, להתחלה של פוסט בבלוג, של סיפור, של ברכה ליום הולדת. איך כותבים סיפור

הראית כמה יופי - סיפור קצר

בבוקר מוקדם, בשעה בה תנועת האישונים מתחת לריסים עדינה ואיטית, בה הגוף רפוי, לעיתים שכובה על הגב, זרועותיה מתחת לראשה, לעיתים מכווצת כעובר על הצד, כף ידה האחת מתחת ללחיה והשניה בין ירכיה, כשהראש מונח בחוזקה על הכר עד שפעימות הלב מורגשות בתנוך האוזן, הרוח מניעה קלות את הוילון מעל לראשה, מתעוררת ענת. היא לבד עכשיו במיטה, רובי רחוק בביתו ובראשה מתנגן שיר געגועים: הוי המרחקים המרחקים, שעליהם, האהבה נמתחת. והמילה הזו, ההברה, האנחה, הוי, שלחשו הרבה אמהות לתינוקותיהן, גוחנות מעל עריסה, הוי מאמאל'ה, כזו שהרבה סבתות מלמלו בעיניים עצומות, סופקות את כפות ידיהן ומקרבות אותן לחזה, מתנועעות אנה ואנה, נושאות תפילה, לתוך המילה הקצרה הזו, שתמיד מלווה באנחה, מקופלים עכשיו געגועים, ומותשות, ועייפות ובשקט, כמע

לא תהיה אהבת נעוריי, לא אהיה אהובת נעוריך

יש שירים, שדומה כאילו נכתבו במיוחד בשבילי, ואחרי שאני קוראת אותם, והלב נרגע וחוזר למקומו, והנשימה שנעתקה חוזרת למצב רגיל, אני מצטערת שלא אני כתבתי אותם. כזה הוא השיר של אביבית משמרי 'לא אהיה אהבת נעוריך'. הוא תלוי על לוח השעם בחדר העבודה שלי. אני קוראת בו מדי פעם ובכל פעם הוא מעלה דמעות בעיניי. המשוררת זיקקה במילים את המהות של אהבה בוגרת, שנייה. אנחנו פרק ב, האיש שלי ואני, וסיגלנו לעצמנו לומר שפרק ב' הוא הפרק היפה ביותר בספר. את השיר הזה בחרתי להקריא בסיום הברכה לכבוד יום הולדתו ה- 60 של בן זוגי. הנה הברכה, והנה השיר. ברכה לעודדי ליומולדת 60 עודדי, אהובי אנחנו חוגגים לך היום יום הולדת 60, ואנחנו יחד, חוגגים גם ארבע שנים לחיינו המשותפים. מכיוון שאני מכירה אותך כבר ארבע שנים, אני מרשה לעצמי לח