• לכידה לוגו סלונה 1
  • Facebook Social Icon
  • instagram-1581266_960_720
טל': 052-3716176

כל הזכויות, על האתר ותכניו שמורות ליעל כרמי 2017 © 

לא לדרוך, הרגע שטפתי!

סבתא של עמוס עוז מתה מניקיון. גם סבתא של מאיר שלו היתה חולת ניקיון ואהבה את ה'סוויפר' שלה שנאמר במבטא רוסי כבד, כאילו היה בן משפחה וכשבגד בה והתמלא בלכלוך, נעלה אותו בחדר חשוך. מוקדם בבוקר אני יושבת וקוראת על טוניה, סבתו של מאיר שלו בספרו 'הדבר היה ככה', צוחקת וגם נזכרת. נושא הזיכרונות מעסיק אותי הרבה מאז שהתחלתי להרצות ולהנחות סדנאות כתיבה. בכל נושא שהבאתי לשיעורים תמיד עלו זיכרונות המשתתפים וזיכרונותיי, והפכו לסיפורים. מצאתי את עצמי כותבת על בית הוריי, על אמי שנפטרה, ואחרי שאבי עבר לדיור מוגן ורוקנו את בית ההורים, לקחתי הביתה עשרות אלבומים ואני מסתכלת בהם שוב ושוב. עולם שהיה. עולם אחר. האנשים הנראים בתמונות שהם הוריי, סבי וסבתי, נראים כאילו ממקום אחר בזמן. האם אנחנו זוכרים באמת דברים שקרו

גַּלְגַּלּוֹן בְּשָׂדֶה קָצוּר

'מי זאת?' שאלה אותי אמי כשהראיתי לה תמונה בה היא מצולמת. תמונה של אשה כבת 75. 'אמא', אמרתי אז ברוך וגם בתדהמה 'זו את'. השאלה ששאלה אמי באה מתוך הדמנציה שלקתה בה לפני מותה, אבל עבורי היא באה ממקום עמוק יותר. כי בעיניה, היתה אמי ונשארה נערה עם צמות שחורות, חולצה רוסית רקומה או חולצה כחולה של הנוער העובד. בתוך תוכה מאחורי עלבון הגוף והנפש נשארה ילדה. כלואה בתוך קליפת הגוף הבוגד. באחד משיטוטי באינטרנט נתקלתי בפרוייקט מדהים של צלם בשם ניקולס ניקסון, שצילם ב- 1975 את אשתו ושלושת אחיותיה, האחיות בראון. 40 תמונות בארבעים שנה. הן העלו רעיון לחזור על התמונה, באותה תנוחה, בכל שנה מחדש וכך הוא צילם אותן עד לשנת 2014. אל תחמיצו את המאמר הנהדר הזה באתר של 'דרך צילום' לחצו על הלינק,הוא שווה את הקריאה והצפי

לְהַאֲזִין לִדְפִיקוֹת לִבּוֹ

את השולחן בחדר העבודה שלי, מצאנו ברחוב. גרנו אז בחדרה ויצאנו ערב אחד לטיול לילי. רחובות העיר בלילה הם אחרים. חשוך ושקט. מכונית עוברת מדי פעם. מישהו מחפש חניה. מבית אחד נישאים קולות צחוק ומבית אחר בכי תינוק. מאחד הבתים עולה ריח חביתה וסלט ירוק חתוך קטן. מישהו מעשן על המרפסת. מישהי יושבת על כסא מחוץ לבנין, שואפת אוויר ושקט. מול ביתינו, על המדרכה, גבהה ערימה של דברים ישנים שנזרקו. על הגדר מודעת אבל. האיש המבוגר שגר כאן נפטר, ויורשיו רוקנו את הבית. כשעבר אבי לדיור מוגן לפני 10 חודשים, רוקנו את בית ההורים. לאט לאט התקלפו החדרים והקירות. חיים שלמים נארזו בתוך קופסאות. היו דברים שנפטרנו מהם והיו כאלה שליבנו לא נתן לנו. ערימות של אלבומים שלקחתי איתי לכאן, לקיבוץ, ומדי פעם אני פותחת אלבום ומגלה בו ח

זָכַרְתַּ לִשְאול אותִי

לפני שלוש שנים הנחנו בתי ואני את רגל ימין על סף הכניסה לביתנו החדש בקיבוץ והתחלנו את חיינו החדשים. 'שלום, בית', אמרתי תמיד כשנכנסתי הביתה, לביתי בחדרה. ולברכת השלום, הצטרפה תמיד תנועה היד השגורה של הנחת המפתחות בכלי הזה על השידה ליד הדלת, שיש בו גם סיכת ראש פרפר, קוקיית שיער ורודה, אטב משרדי, ומפתח ישן שכבר שכחנו מה הוא פותח. כשאני מגיעה לחדרה, אני עוברת גם אם לא ממש צריך ברחוב בו גרתי, ומאטה ליד הבניין ממנו יצאתי לקיבוץ. האם החלונות פתוחים? האם מי שגר עכשיו בדירה הגדולה אליה עברתי עם בנותיי אחרי גירושיי, מאושר כמו שאנחנו היינו מאושרות בה? נהנות מהסלון הגדול, מהעץ בחלון, מהמטבח, מהחדרים הגדולים, מהמסדרון הארוך שחיבר בין חדרינו, מחבלי הכביסה הארוכים שאפשר היה לתלות עליהם שתי מכונות כביסה רצופ

לקרוא באהבה, לבקר בחכמה

הייתי הילדה שקראה הכי הרבה בספרייה. הספרייה בחדרה ממוקמת במרכז העיר, ליד גן המייסדים, מול הקניון הגדול שעומד שם היום. בדרך הביתה סיימתי את הספר שרק עכשיו שאלתי, הסתובבתי וחזרתי לספרייה לשאול ספר נוסף. פעם הובילה לספרייה ירידת אספלט, ושם גם עמד איש התירס עם דוד גדול ומהביל ושלה תירסים רותחים במלקחי עץ, עטף אותם בעלים הירוקים וככה ביד אחת קראתי ספר וביד השנייה נגסתי בתירס ולעולם, ריח ספרי הילדות שלי יתערבב עם ריח התירס המתוק והחם. כשהייתי בת 12, נבחרתי על ידי מנהלת הספרייה לייצג את הספרייה במפגש סופרים וילדים במשכן הנשיא בירושלים. נסעתי עם הספרנית דורה ואני אפילו זוכרת את המכנסיים הצהובים שתפרו לי במיוחד. ספר טוב בשבילי, הוא כזה ששוקעים בו, שמקרבים אותו לפנים וטובעים בו. לא פעם מצאתי את עצמי

גּוּף שׁוֹקֵעַ בְּשֵׁנָה

אני אוהבת שמיכות. את שמיכות הפיקה של הקיץ המשאירות סימנים רבועים על הפנים והכתפיים כשקמים משנת צהריים של יום שישי. את שמיכות עונת המעבר בסוף הקיץ כשמתעוררים מצומררים מצינה פתאומית ויש צורך להתכסות בעוד משהו. את שמיכת הפוך החורפית השוכנת במהלך החודשים החמים בארגז מתחת למיטה, וכשמגיעה עונתה וכסותה, אנחנו שולפים אותה, מנערים, עומדים זה מול זה, פורשים זרועות למלוא אורכן ומתחילים במלאכת הציפוי. 'את רואה?' אמרה לי אמא שלי, 'מכניסים פינה אל פינה'. פינה נכנסת לפינה, הציפה נמתחת, השמיכה מוצאת את מקומה הנוח בתוכה, ואם השמיכה היא כזו שמלווה את חייכן הרבה שנים, ריח אבקת הכביסה יתערבב בריח ארגז המצעים וכשנכנסים בלילה למיטה, אפשר להיאנח את אנחת סוף היום. כשגרתי בגאנה, במערב אפריקה לפני המון שנים, נשביתי ב

הביל במישור החוף- סיפור קצר

טריקת הדלת העירה את יוני. חצי פנים שקועות בתוך הכרית, היד מקופלת לאחור, רגל אחת מחוץ לשמיכה. החום בחדר היה בלתי נסבל והמאוורר שהתאמץ לקרר במשך הלילה, כבר מזמן רק עירבל את האוויר החם. הוא הרגיש מקומט ודביק וצריך היה שמישהו יילך עליו. פעם הרגליים של מאיה התאימו ועכשיו היא כבר גדולה. צריך להתחיל ללמד את הקטנה. מה השעה, לפי טריקת הדלת קצת לפני שמונה והבית ריק. סינתיה לקחה את הילדות למה שהם קראו 'הפיזור' של הילדות לבית הספר ולגן. איך היא הצליחה להתלבש ולהתאפר בחום הזה, בטח נזלה את כל הדרך עד לעבודה, ושם התנפלה על המזגן, עומדת על כיסא מול הרוח הקרה. לציפית הכר היה ריח לא נעים מהלילה. הוא הרגיש טיפות זיעה זורמות מהכתפיים לגב, במיוחד התרכז בטיפה אחת שנזלה ונזלה מתחת לבית השחי עד שנספגה במזרון. אולי