'לא למדת את זה בבית', זעפה אמי על אחי כשהודיע שהוא צם ביום כיפור כי אשתו צמה. והוסיפה 'לא עשיתי רע לאף אחד ואני לא צריכה לבקש סליחה, בטח לא לצום בשביל זה'. ולרגע, חזרה אמי לקן הנוער העובד עם החולצה כחולה והיא עולה על כל העדיים. ביתינו היה חילוני. נסענו לים בשבתות, הדלקנו אור ואכלנו דברים שאהבנו בלי לשים לב אם יש עליהם תעודת כשרות. ניסיתי פעם לצום ביום כיפור והחזקתי מעמד כמה שעות ושברתי את הצום של השלוש שעות עם תפוח. כשבוע לפני החג, חנותו של מתקן האופניים היתה פתוחה הרבה מעבר לשעות העבודה הרגילות. בעל החנות, איש גדול בבגדי עבודה כחולים שידיו תמיד שחורות מטיפול בפנימיות וגלגלים עבד, תיקן, ניפח שימן וגירז מאות זוגות אופניים. Chris Lawton www.unsplash.com עירי חדרה הפכה אחרת ביום כיפור. שקט ירד

יש משפט אחד שאני אומרת בשיעורים שלי, והוא מרגש אותי בכל פעם מחדש: "שלושה דברים צריך אדם כדי שתיווצר בו ההנעה לכתיבה, "פצע", "סבתא" ו"מרפסת" - עמוס עוז. החלומות שלנו, שהגשמנו ואלה שלא נמצאים בתוך המשפט הזה, כמו נגיעה בפצע. סבתא שלנו, המטבח, ההורים, הילדות, המאכלים, הריחות והגעגוע, מתערסלים וממלאים את העיניים בלחלוחית בין קפלי המשפט הזה. והמרפסת, המרחק מהדבר שהיה, שקרה, ואפשר להסתכל ולכתוב עליו בפרספקטיבה- גם היא תלויה בין המילים במשפט היפה והחכם הזה. גם אני רוצה בלוג, מה כותבים? איך פותחים? אלה שאלות שאני נשאלת על ידי נשים שונות. במיוחד בשבילכן יצרתי סדנה לכתיבה אישית וליצירת בלוג. מקום בו תוכלו לכתוב על אהבה ונשיות, על קריירה וזוגיות, על אוכל וגעגוע, על אמהות ובנות, על ספרים ותרבות, על אג'נ

למקרר שלנו מוצמדים מגנטים ובהן תמונות שונות. הנה אני עם חברותיי שירלי ותמר בבת המצווה של המתבגרת שתהיה השנה בת 18. הנה אני עם חברתי הטובה כוכבה באירוע משפחתי. הודעות, תזכורות, ומתכונים שנכתבו בכתב יד שהולך ודוהה עם השנים. Chance Anderson www.unsplash.com את המתכון של עוגת תפוחי העץ, אני יודעת בעל פה, אבל ליתר בטחון אני מעיפה בו מבט כדי לראות שלא שכחתי משהו. השבוע, המתבגרת ביקשה שאכין את עוגת תפוחי העץ הנהדרת הזו שתמיד מצליחה, כדי להביא לכיתה שלה, לכבוד השנה החדשה. וכך יצא שחזרתי מאוחר מתל אביב ואמרתי לה שתכין לבד המתכון על המקרר והוא קל מאד. 5 תפוחי עץ ירוקים חתוכים לפרוסות, עליהם בוזקים כף סוכר וקינמון, 3/4 כוס סוכר, 3 ביצים, חצי כוס שמן וכוס קמח. מערבבים, שופכים על ריצפת התפוחים שהנחנו בתב

קיללתי. קיללתי בדרך הלוך ובדרך חזור. קיללתי בפקק מהקיבוץ לחיפה וקיללתי בפקק הארור של יגור בדרך חזור. 'אלוהים', ביקשתי, 'בבקשה תעשה שאהיה חולה. לא מחלה קשה, משהו קטן כזה, חום גבוה כדי שלא אצטרך לנסוע לעבודה'. כך נראו חיי לפני כשנתיים וחצי. כבויה ומקללת. עובדת במקום עבודה שלא אהבתי, גוררת את שארית הקריירה ארוכת השנים שלי כסוכנת נסיעות, ומתפללת שאף לקוח לא יבקש ממני שום דבר ואם אצטרך שוב להטיס מישהו ללוס אנג'לס- פשוט אצרח!! Brooke Lark www.unsplash.com כנראה שאלוהים שמע, אולי אשתו. החום התחיל בקטן, והלך ובער עד שבערתי גם אני במשך חודש וחצי. חום גבוה עם כאבי אוזניים וגרון שאף רופא מבין הארבעה שהייתי לא ידע את פשרם. והלילות. אדוניי. הלילות מלאי הכאבים, הבגדים ספוגי הזיעה והחולשה. עד שהגענו במקרה

לפני שלוש שנים הצטרפתי לנסיעה לדולומיטים באיטליה, כנהגת רכב מלווה של קבוצת רוכבי אופניים. ביום הרכיבה הראשון הם פנו ימינה, אני פניתי שמאלה, ואיבדתי את הקבוצה. אחרי 20 דקות הבנתי שאני מחכה יותר מדי. בכל זאת קבוצת גלגלי העמק, קבוצת רוכבי אופניים מדוגמים וחתיכים ולא גדוד נהגי הפרדות. חזרתי, עליתי, ירדתי והבנתי שהלכתי לאיבוד. בדולומיטים. נו, מה כבר יכול להיות? אז אשב בבית קפה במרכז הכפר הקרוב, בשמש, עם קפה לאטה. אין מקום טוב יותר ללכת בו לאיבוד מול נוף שהוא גלויה, בשמש איטלקית, פסגות מושלגות והמוני משוגעים מתנשפים בעליות, רכובים על אופניים. צילום: יעל כרמי כמה טלפונים, שני גברים איטלקיים שהבינו שיש כאן עלמה במצוקה, כנראה לפי צורת נפנופי הידיים שלי, עצרו והסבירו בחיוך איך להגיע לעיירה הקרובה ושם

השבוע מלאו לי 53. אני מגלגלת על הלשון את הספרות: חמישים ושלוש. חמש ושלוש. כשהייתי בת 49, אמרתי במשך שנה שלמה שאני בת 50, כדי להתרגל. והנה, עד כדי כך התרגלתי שאין לי שום בעיה לומר שאני בת 53. לבתי הבכורה ימלאו השנה 25. לבתי הצעירה ימלאו 18. מה חשבתי על אנשים בני חמישים ויותר כשהייתי בגילן? המספר הזה היה רחוק ממני, כל כך רחוק עד שאפשר היה לשייך אותו רק למורים, מכרים של ההורים, ופה ושם גם סבתות צעירות. בלוז יום ההולדת תקף אותי יום לפני. הפכתי נרגנת. כלום לא רציתי. בכלום לא חשקתי. היום התחיל ונגמר ונזכרתי במשהו שכתבתי כשהייתי בת 47: 'שבת. השעה שש בבוקר. גם השנה, לא הקימו במהלך הלילה, על הכביש מתחת לביתי אוהל קרקס. אף שיירת פילים, גמדים רכובים עליהם, לא יצאה בתהלוכה צבעונית ורועשת. נערות הגומי יש

בילקוט גדול בעל אבזמי פליז, בחולצת דקרון ועליה סמל בית ספר 'אחד העם' בחדרה, בצמות סוררות שסרט שיער מנסה לשוות להן מראה מסורק, בשן קדמית חסרה, במכנסיים קצרים שמתוכן צומחות רגליים רזות, בחיוך מתרגש, העמיד אותי אבא ליד הקיר בסלון בו כולנו היינו מצטלמים, וצילם אותי ביום הראשון של כיתה א'. בית הספר 'אחד העם' עומד במרכז חדרה, ובו, ומסביבו אקליפטוסים גדולים ומצלים. מה אני זוכרת מהיום הראשון בכיתה א'? לא הרבה. בעיקר את המחנכת הנהדרת רבקה מיטל, שעמדה בראש המדרגות וקיבלה אותנו, חדשים ומתרגשים. אני זוכרת את הרחבה הגדולה בה נערך מפקד בוקר כשטוביה, המורה להתעמלות קרא לנו להסתדר בטורים ואחר כך, בשיעורי ההתעמלות נתן כדור ושלח אותנו לשחק. את מאשה, אחות בית הספר שלבשה מדי אחות לבנים וכובע אחות נוקשה לראשה. ו