'לא למדת את זה בבית', זעפה אמי על אחי כשהודיע שהוא צם ביום כיפור כי אשתו צמה. והוסיפה 'לא עשיתי רע לאף אחד ואני לא צריכה לבקש סליחה, בטח לא לצום בשביל זה'. ולרגע, חזרה אמי לקן הנוער העובד עם החולצה כחולה והיא עולה על כל העדיים. ביתינו היה חילוני. נסענו לים בשבתות, הדלקנו אור ואכלנו דברים שאהבנו בלי לשים לב אם יש עליהם תעודת כשרות. ניסיתי פעם לצום ביום כיפור והחזקתי מעמד כמה שעות ושברתי את הצום של השלוש שעות עם תפוח. כשבוע לפני החג, חנותו של מתקן האופניים היתה פתוחה הרבה מעבר

יש משפט אחד שאני אומרת בשיעורים שלי, והוא מרגש אותי בכל פעם מחדש: "שלושה דברים צריך אדם כדי שתיווצר בו ההנעה לכתיבה, "פצע", "סבתא" ו"מרפסת" - עמוס עוז. החלומות שלנו, שהגשמנו ואלה שלא נמצאים בתוך המשפט הזה, כמו נגיעה בפצע. סבתא שלנו, המטבח, ההורים, הילדות, המאכלים, הריחות והגעגוע, מתערסלים וממלאים את העיניים בלחלוחית בין קפלי המשפט הזה. והמרפסת, המרחק מהדבר שהיה, שקרה, ואפשר להסתכל ולכתוב עליו בפרספקטיבה- גם היא תלויה בין המילים במשפט היפה והחכם הזה. גם אני רוצה בלוג, מה כותבי

למקרר שלנו מוצמדים מגנטים ובהן תמונות שונות. הנה אני עם חברותיי שירלי ותמר בבת המצווה של המתבגרת שתהיה השנה בת 18. הנה אני עם חברתי הטובה כוכבה באירוע משפחתי. הודעות, תזכורות, ומתכונים שנכתבו בכתב יד שהולך ודוהה עם השנים. Chance Anderson www.unsplash.com את המתכון של עוגת תפוחי העץ, אני יודעת בעל פה, אבל ליתר בטחון אני מעיפה בו מבט כדי לראות שלא שכחתי משהו. השבוע, המתבגרת ביקשה שאכין את עוגת תפוחי העץ הנהדרת הזו שתמיד מצליחה, כדי להביא לכיתה שלה, לכבוד השנה החדשה. וכך יצא שחז

קיללתי. קיללתי בדרך הלוך ובדרך חזור. קיללתי בפקק מהקיבוץ לחיפה וקיללתי בפקק הארור של יגור בדרך חזור. 'אלוהים', ביקשתי, 'בבקשה תעשה שאהיה חולה. לא מחלה קשה, משהו קטן כזה, חום גבוה כדי שלא אצטרך לנסוע לעבודה'. כך נראו חיי לפני כשנתיים וחצי. כבויה ומקללת. עובדת במקום עבודה שלא אהבתי, גוררת את שארית הקריירה ארוכת השנים שלי כסוכנת נסיעות, ומתפללת שאף לקוח לא יבקש ממני שום דבר ואם אצטרך שוב להטיס מישהו ללוס אנג'לס- פשוט אצרח!! Brooke Lark www.unsplash.com כנראה שאלוהים שמע, אולי אש

לפני שלוש שנים הצטרפתי לנסיעה לדולומיטים באיטליה, כנהגת רכב מלווה של קבוצת רוכבי אופניים. ביום הרכיבה הראשון הם פנו ימינה, אני פניתי שמאלה, ואיבדתי את הקבוצה. אחרי 20 דקות הבנתי שאני מחכה יותר מדי. בכל זאת קבוצת גלגלי העמק, קבוצת רוכבי אופניים מדוגמים וחתיכים ולא גדוד נהגי הפרדות. חזרתי, עליתי, ירדתי והבנתי שהלכתי לאיבוד. בדולומיטים. נו, מה כבר יכול להיות? אז אשב בבית קפה במרכז הכפר הקרוב, בשמש, עם קפה לאטה. אין מקום טוב יותר ללכת בו לאיבוד מול נוף שהוא גלויה, בשמש איטלקית, פ

השבוע מלאו לי 53. אני מגלגלת על הלשון את הספרות: חמישים ושלוש. חמש ושלוש. כשהייתי בת 49, אמרתי במשך שנה שלמה שאני בת 50, כדי להתרגל. והנה, עד כדי כך התרגלתי שאין לי שום בעיה לומר שאני בת 53. לבתי הבכורה ימלאו השנה 25. לבתי הצעירה ימלאו 18. מה חשבתי על אנשים בני חמישים ויותר כשהייתי בגילן? המספר הזה היה רחוק ממני, כל כך רחוק עד שאפשר היה לשייך אותו רק למורים, מכרים של ההורים, ופה ושם גם סבתות צעירות. בלוז יום ההולדת תקף אותי יום לפני. הפכתי נרגנת. כלום לא רציתי. בכלום לא חשקתי

בילקוט גדול בעל אבזמי פליז, בחולצת דקרון ועליה סמל בית ספר 'אחד העם' בחדרה, בצמות סוררות שסרט שיער מנסה לשוות להן מראה מסורק, בשן קדמית חסרה, במכנסיים קצרים שמתוכן צומחות רגליים רזות, בחיוך מתרגש, העמיד אותי אבא ליד הקיר בסלון בו כולנו היינו מצטלמים, וצילם אותי ביום הראשון של כיתה א'. בית הספר 'אחד העם' עומד במרכז חדרה, ובו, ומסביבו אקליפטוסים גדולים ומצלים. מה אני זוכרת מהיום הראשון בכיתה א'? לא הרבה. בעיקר את המחנכת הנהדרת רבקה מיטל, שעמדה בראש המדרגות וקיבלה אותנו, חדשים ו