• לכידה לוגו סלונה 1
  • Facebook Social Icon
  • instagram-1581266_960_720
טל': 052-3716176

כל הזכויות, על האתר ותכניו שמורות ליעל כרמי 2017 © 

אִשָּׁה בְּאֹפֶן פֶנוֹמֶנָלִי

'איך היא מצליחה ללכת על העקבים האלה?' אני יושבת עם חברתי בבית קפה ואשה גבוהה, בשמלת מעטפה שחורה מאד וקצרה מאד, עוברת ליד השולחן שלנו, מטופפת על עקבי סטילטו בגובה של 15 ס"מ לפחות. אני מתה על נעליים. גם על סנדלים. גם על מגפיים. כשביקשו ממני לא מזמן לכתוב על עצמי ואילו דברים אני אוהבת, כתבתי בנוסף לכל מיני תכונות שאני לא יכולה לעמוד בפני עוד זוג מגפיים או סנדלים בסוף עונה. מה יש בהן במנעלים האלו שכל כך הרבה נשים לא יכולות לעמוד בפניהן? בצבע, בצורה, בעקבים הגבוהים או הקטנים, בחרטום המחודד או המרובע, בשרוכים ובסרטים. לפני הרבה שנים עבדתי כסוכנת נסיעות במשרד בעיר התחתית בחיפה. במרחק שני רחובות היתה החנות הקטנה של ג'ו. בחנות עמדו ארגזים על ארגזים של נעליים, סנדלים ומגפיים. אלה היו ימים בהם משרדי הנ

קונפי אווז בילקוט

כבר רבע לשבע וצריך לקום. אמא שכחה לסגור לי בלילה את התריס ואם אני מתרוממת על המרפקים אני יכולה לראות את השכן הזקן הדתי מהבית ממול הולך לטייל עם שני הכלבים שלו. אחד חום ואחד שחור. תמיד הם מחרבנים בפתח הבניין שלנו ואז הוא מהר גורר אותם שלא יראו שהם עשו כי אחרת יתקשרו העירייה ויכריחו אותו לנקות את זה. ראיתי שלט כזה בדרך הביתה מבית הספר 'נקה אחרי כלבך'. פעם אבא תפס אותו בדיוק כשהם עשו וצעק עליו שילך לחרבן בבניין אחר והוא נורא נבהל וסידר את הכיפה על הראש וגרר משם מהר את הכלבים שלו והם כמעט נחנקו. אבא כבר בטח הלך לעבודה כי אני לא שומעת את הזמזום של מכונת הגילוח מהפרסומת ואמא במטבח מנקה את הלכלוך מהריצפה מאתמול אחרי שהם רבו ואבא זרק את הצלחות עם כל האוכל הטעים שהכנתי ואמא אמרה לו מילא אני, אני אוו

מַגִּיעוֹת אֶל הָאַהֲבָה

'אני לא אוהבת שאתה נוסע, אני אומרת לע. אני יודע, הוא עונה, 'חלק 'מהעבודה'. לא 'כפת לי', אני מתחפרת, ורוקעת ברגליי, ומתחבאת אצלו, בפנוכו של הצוואר, 'אני לא אוהבת שאתה נוסע.' המזוודה שקנינו לפני אחת מהנסיעות כבר עומדת בפינת האוכל. אני מתבוננת בה באיבה, במשטמה. מלבנית כזו. תכולה כזו. אפילו סרט יפה קשרתי לה מרוב שאני שונאת אותה ואוהבת אותו. בכל מה שאני עושה, מתנגן לי תאריך הנסיעה ותאריך החזרה הרחוק . כשאני קונה דברי חלב אני מתרכזת בתאריך התפוגה ואומרת לעצמי: 'תודה לאל, זה כבר אחרי שהוא חוזר. ' Charisse Kenion www.unsplash.com את אחד הפוסטים הראשונים שלי כבלוגרית מתחילה הקדשתי לנוסעים שלי. הייתי אז סוכנת נסיעות וכל העולם כולו, על כל שדות התעופה היו תחת אצבעותיי. ידעתי בעל פה שעות טיסה, המראות

פָּרַש אֶת אֵיבָרָיו לִקְרָאתִי

בלילה האחרון בביתנו בחדרה, גבהו הארגזים ונדמו להרים. המיטה הזוגית כבר נמסרה והתפרקה בדרך מהבית לטנדר, כך למדתי מהאיש שבא לאסוף אותה. מיטות הילדות נמסרו גם הן, ושכבנו באמצע הסלון על מזרנים ושמיכות פוך שכבר לא נמצא להן מקום. עמדתי להתחיל את חיי החדשים ולעבור מהעיר, לקיבוץ. Christopher Flynn www.unsplash.com שתים עשרה דירות עברתי במהלך השנים. בשתיים מהן ישנו במזרון זוגי על הרצפה, שלוש עברנו באותה עיר עצמה, פעם אחת עברנו לגור בארץ רחוקה ושחורה, מדינת קשת שירות וקשת שהייה במערב אפריקה שתכולת הדירה הגיעה אליה במכולה, ואחרי שנה עברנו למדינה בגבול השכן והמראות באותו יום ארוך בגבול, המשיכו ללוות אותי, כמו גם ריח האבק, השקים, המשאיות, הדוכנים, הבוטנים והבננות המיטגנים על רשתות ברזל, בעלי המומים חסרי ה

כְּצוֹפִים בְּסֶרֶט קוֹלְנוֹעַ

זו העונה שלי. הגיעה בשבילי. לכבודה, אני פותחת מוקדם בבוקר את דלת הבית, כדי שהקרירות הזו, הנהדרת, תיכנס הביתה. בעונה הזו אני יושבת אחרי הצהריים עם כוס קפה על המרפסת, וכבר אין צורך להדליק מאוורר. זו עונת הרדידים המושלכים על הכתפיים, הצעיפים והפשמינות. האדום, זה שע. הביא לי מפורטוגל. האפור, זה שקניתי בשוק בוינה, וזה בצבע בורדו, שנקנה פעם באמצע הרחוב, נבחר מתוך גלגל גדול וצבעוני של צעיפים, והפך לחבר נאמן בתיק שאורזים לתוכו את כל הבית. Keenan Constance www.unsplash.com זו עונת הדכדכת שבאה עם הרוח היורדת מההר שמעלינו. זו שמכווצת את הלב למשמע שיר נפלא של הגבעטרון על חמדת העמק, שמעלה דמעות לעיניים למראה תינוקות בעגלולים בשבילי הקיבוץ, לרחש המשמיעים העלים הנושרים על השביל בין הבית למחסן. זו עונת הע

אבן על אבן- סיפור קצר

היתה לי בבית אהבה. ואם להיות מאד מדויקת, לעמוד עירומה מול ראי גדול ולשייף את קצות העצבים, ואז להוציא בכוח, בעינויים מתוך שפתיים חשוקות את המילה פעם, פעם היתה לי בבית אהבה, כזו שקוראים עליה בספרים, שרואים אותה בסרטים, שני אנשים, גבר ואשה שנפגשו, והתאהבו, וחיו יחד את חייהם, ושיתפו, וילדו, ודיברו, וחיכו זה לזה בקרן רחוב, וטמנו מכתבים וגמדי שוקולד קטנים בתיבת דואר והחזיקו ידיים מתוך שינה, ושילבו רגליים, והאכילו אחד את השני, ושתו רק מכוס אחת, משותפת, ולמשמע הקול של השני בטלפון, פרפר ליבם, החסיר פעימה, ודי. עכשיו די, אמרתי לעצמי, את עוד תעשי תאונה. Jamez Picard www.unsplash.com נסעתי במהירות של 130 קמ"ש, ההגה רעד ומשך חזק ימינה. האספלט השחור נבלע מתחתי במהירות, ומהסדק הצר שפתחתי בחלון נכנסה רוח קר