• לכידה לוגו סלונה 1
  • Facebook Social Icon
  • instagram-1581266_960_720
טל': 052-3716176

כל הזכויות, על האתר ותכניו שמורות ליעל כרמי 2017 © 

אוֹסְפִים לִי אֶת הַגֶּשם

בנותיי נולדו בחורף. הבכורה בינואר. הצעירה, 7 שנים אחריה, בפברואר. מעין, בכורתי, נולדה כשגרנו בחיפה בדירה בבניין גבוה, בקצה כביש אליו עלתה וטיפסה מכוניתנו הישנה. חורף 93 היה קר מאד. הרוחות סערו בחוץ, הטמפרטורה ירדה ואני הייתי ספונה עם תינוקת קטנה בחדר השינה שלנו בו דלק רדיאטור מרגע שילדתי. חדר השינה היה חם ועלה ממנו ריח תינוקות וחלב. Bastien Jaillot www.unsplash.com סלון הבית נראה לי רחוק. כמו בארץ אחרת. כאילו השארתי את עצמי בסלון עוד בטרם הפכתי לאם. שם, בסלון, הייתי אישה צעירה עם בטן גדולה וציפייה. וכאן, בחדר השינה כבר הייתי לאם. הבדלי הטמפרטורה בין הסלון לחדר השינה היו גדולים. כמו בין מדבר לים. כמו בין שלג לשרב. כשנרדמה, חמקתי לסלון להצטמרר מקור, לתת מנוחה ללחיים הלוהטות מחום החדר, להיזכר ב

הוֹרֵי נְיָר מְרַשרְשים בָּרוּחַ

בתוך משולש קרטון, על המדף העליון בספרייה שלי מרוכזות תעודות שונות. תעודות סוף שנה של בנותיי מבית הספר היסודי והתיכון. תעודת התואר הראשון שלי במגמה לתורת הספרות הכללית מאוניברסיטת תל אביב ותעודות הסמכה שלי מימיי כסוכנת נסיעות. תעודות שקיבלתי בסיומן של סדנאות וימי עיון בהם השתתפתי. יש תעודות הערכה ותעודות הצטיינות. כשאני מדפדפת בקרטון, מוציאה את התעודות בזו אחר זו, עובר מסלול שלם של מערכת החינוך תחת אצבעותיי. הנה חתימת כפות ידיה של בתי מהגן. אני מדמיינת אותה משקיעה את ידיה הקטנות בתוך צבע, נהנית מהמגע הקריר והדביק, מניעה את אצבעותיה, מרימה אותן אל מול האור ועושה בהן צורות ואחר כך מתכופפת מלוא גופה הקטן ומצמידה אותן אל דף הנייר וכשהיא מתרוממת, נשארות טביעותיה הייחודיות על הדף הלבן. הנה תעודה שה

מּוּזִיקָה  שֶׁל חֲבִיתוֹת וְסָלָט

'מה אוכלים בבתים של אחרים?' שאלה בתי הצעירה כשהיתה קטנה. שעת ערב ישראלית. בחלונות הבתים ברחוב עולה אור. שעת קרקושי הסירים והמחבתות. שעת הירקות הנחתכים על קרש עץ. קוביות עגבנייה. עיגולי מלפפון. גרור גזר. פה ושם צנונית או קולרבי. לפעמים חסה. פלפלים צבעוניים. לכל בית חיתוך משלו. יש כאלה החותכים את העגבניות לריבועים קטנים ומדויקים. יש כאלה המשאירים חיתוך גס ולא אחיד. כאלה הקולפים את המלפפון, וכאלה המשאירים אותו בקליפתו. צילום: יעל כרמי כשהייתי נערה, הוזמנתי לארוחת ערב בביתה של אחת מחברותיי. למדנו יחד למבחן כלשהו. הערב ירד והבטן קרקרה. 'את נשארת איתנו לארוחת ערב', פסקה חיותה הירש, אמה של חברתי, רונית. וכמו שאין מטבח אחד דומה לשני, ואין קיפול שמיכה אחת דומה לשניה, כך אין סלט אחד דומה לסלט אחר. בז

עוֹשָׂה פַּרְצוּפִים לַמַּרְאָה

פעם, לפני הרבה זמן, הראיתי לאמא שלי תמונה שהיא מצולמת בה. 'מי זו?' היא שאלה ואני קצת נדהמתי. 'אמא, זו את' אמרתי לה וחרדה קלה החלה לעלות מכפות הרגליים. איך אפשר שאדם לא יזהה את עצמו? את פניו, את עיניו, את קמטיו? את רעמת השיער השחורה, הגבוהה, שסידרה אחת לשבוע במספרה והייתה לסימן ההיכר שלה? אמי ואני- אלבום משפחתי רק אחרי מותה הבנתי, שבמראה היא אישה אחת, ובעיני רוחה היא מישהי אחרת. במראה היא אישה מזדקנת ובתמונה על השידה וגם בעיני עצמה היא עדיין אותה נערה עם צמות וחולצה רוסית רקומה. אני דומה לאמי. בנותיי דומות לי. מאד. אנחנו מקבלים את תווי פנינו מהורינו, ומהוריהם, ומהורי הוריהם. פתאום, לאחד הילדים זורחות עיניים בכחול-ירוק ים, ומישהו נזכר שלאחד הענפים הרחוקים בעץ המשפחתי היו עיניים בדיוק כאלה. בתי