• לכידה לוגו סלונה 1
  • Facebook Social Icon
  • instagram-1581266_960_720
טל': 052-3716176

כל הזכויות, על האתר ותכניו שמורות ליעל כרמי 2017 © 

לִפְנַי הַכָּאן הַגָּדוֹל

האם גם אתם צורפתם לאחת מקבוצות הזיכרונות הרבות שקמו בפייסבוק? לפני כמה שנים הוזמנתי למסיבת מחזור של בית הספר היסודי 'אחד העם' בחדרה ולא רציתי ללכת. 'מה יש לי לעשות שם?' רטנתי לחברתי תמר אותה הכרתי בתיכון ומאז לא נפרדנו, 'לא אהבתי את בית הספר ההוא, שמחתי שסיימתי אותו, אז להיזכר? במי? לא זוכרת אף אחד ובכלל, אין לי מה ללבוש'. ומרגע שאמרתי 'לא רוצה' ניקרה ההזמנה בעיניי בכל פעם שעברתי ליד השולחן. ומצאתי את עצמי מחפשת את ספר המחזור של בית הספר ומוצאת אותי בשיעור ארוך שעבר אין סוף אבו עגילות, החלקות, יישור במים וסיכות לצד אחד, ואחר כך לצד השני, העיקר שיהיה ישר, והוא נשאר סורר. וכנראה גם אני. פעם, אחרי הצהריים, בא לבקר אותי אחד מחבריי לשכבה שכולנו קראנו לו 'פושי' ועד היום אני לא זוכרת אם שמו היה מש

עַד שֶרוֹאִים לִי אֶת הַסָּמֶךְ

על השולחן בפינת האוכל היה אבא מכין נייר עטיפה, מספריים ונייר דבק. ומתוך ערימת הספרים היינו בוחרים ספר אחר ספר ועוטפים אותו. את הספרים לבית הספר קנינו בחנות של ליברמן. אדון ליברמן היה דתי גבוה ורזה, לבוש תמיד בחולצה לבנה ומכנסיים אפורים, והכיפה נראתה כאילו היא עומדת לנשור מראשו, לאשתו הייתה תסרוקת בננה גבוהה ומספר על היד. והמספר הזה על היד, עד כמה שניסיתי להסיר ממנו את מבטי, המבט הלך לשם, ולא יכולתי שלא לחשוב, איפה עמדה גברת ליברמן כשקעקעו על זרועה את המספר הזה, באיזה תור, על איזו רמפה, באיזה מגרש ועד כמה היד שנושאת את המספר הזה הופכת כבדה, והעין שרואה אותו מתמלאת בפחד. יותר מכל הספרים אהבתי את המקראות בספרות. ידעתי את הסדר בו מסודרים הסיפורים והשירים. החגים וימי הזכרון. שמות משוררים וספרים.

זְמַן בּוֹ מִישהוּ אָהַב אוֹתָנוּ

עשר הנשים שישבו סביב השולחן בחדר ההנצחה היפה בספרייה בגדרות, חיכו שאסיים לקרוא את השיר כמו בתחילת כל שיעור שלי, כדי שיוכלו להקריא את הטקסטים שלהן. 'התמונות שבאלבום', זה שם השיעור שבחרתי לסדנה 'מאירים זיכרונות'. כשאבי עבר לדיור מוגן, לקחתי אלי את כל אלבומי התמונות שהיו בבית. עשרות אלבומים. מלבניים. רבועים. תמונות בחום לבן ושוליהן משוננים. תמונות מט צבעוניות, מאחורי כל אחת מהן רשם אבי בכתב ידו היפה את התאריך בו צולמו. עטיפות הפלסטיק של חלק מהאלבומים, מתקלפות. באלבומים אחרים מפריד נייר משי בין התמונות. ובתמונות, אנשים שאני מכירה וכאלה שאינני זוכרת או אולי לא הכרתי מעולם. מטבחים במיטב אופנת הפורמייקה הצבעונית. ברזים ישנים. סינרים ומגבות. סלון, הול ושרפרף. מרפסת וכסא נוח. עולמות שלמים של אנשים שה

שורשיי בשני נופים שונים

כשנחתנו בבודפשט, ביום ראשון, ירד שלג. פתיתים לבנים חגו סביבנו ונערמו על האדמה. ואנחנו, אנשים מארץ מדברית וחמה, צהלנו בהם כמו ילדים בארגז חול או בערימת שלג. בבית, בארץ, היה שרב של תחילת דצמבר ואנשים לבשו חולצות קצרות. חקלאים הרימו ראשיהם לשמיים והתפללו לגשם. ממטרות נפתחו, שדות הושקו, והיובש גרם לעיניים להצטמצם ולפה לבקש מים. וכאן, בשדה התעופה, עמדנו בתי ואני, הרמנו פנינו והנחנו לכוכבים הקטנים לנקד את לחיינו וצהלנו זו לזו: שלג! על כל הגגות, העצים והמדרכות בדרך משדה התעופה לעיר נערם השלג. 'התחיל לרדת הבוקר' אמר לי הנהג שאסף אותנו משדה התעופה וחשבתי לעצמי האם הם מתרגשים כך משלג שיורד ונערם כמונו כשיורד הגשם הראשון, ומהאדמה עולה הריח שאין שני לו. Viktor Kern www.unsplash.com נולדתי כאן. הוריי נול

הַשְּׁבִיל הַמִּתְפַּתֵּל שֶׁל יַלְדוּתִי

פעם בשנה, בחופש הגדול, נסענו אמא, אחי ואני לשבוע ימים לסבא וסבתא בגבעתיים. לא היה דבר שלא עשינו בשבוע הזה שהיה קסום ובשום ומלא. בריכה, הצגות וסרטים. את הסרט 'סיפור הפרברים' ראיתי לראשונה עם סבתא, וחשבתי שאני חולמת. כשיצאנו ממופע 'בלט על הקרח', מתוך האולם הקריר שרצפתו כוסתה בקרח והתמלאה בסימני מחליקיים, אל האוויר ההביל והקיצי, החלקתי ברגליי על הדשא ליד תחנת האוטובוס. רגל ימין מחליקה ורגל שמאל אחריה, והנה גם אני בלרינה קרירה, נישאת בזרועותיו השריריות של בן זוגה המחליק. סבא נהג לקום בבוקר וללכת לצרכניה ברחוב הסמוך. דלת הרשת של הצרכניה נפתחה ונסגרה בחבטה, וממדף הלחם, עליו נחו חצאי לחמים לבנים ושחורים, היה סבא בוחר שתי 'לחמניות שמונה' קלועות, מוסיף ריבת פובידל ומביא לנו לארוחת בוקר של ילדות וחופ