• לכידה לוגו סלונה 1
  • Facebook Social Icon
  • instagram-1581266_960_720
טל': 052-3716176

כל הזכויות, על האתר ותכניו שמורות ליעל כרמי 2017 © 

שלומי כשלום עמי- חיים גורי ז"ל

'שיר הרעות' מושר עכשיו ברדיו ועוד יושר היום. השיר הזה של המשורר והאיש הנפלא חיים גורי שהלך הלילה לעולמו, הוא תמציתו ובמובן מסויים ומלא בגעגוע הוא גם אנחנו. אבל אני רוצה להתעכב על שיר אחר. על השיר 'חיוכה המסויים'. על השידה בבית הוריי, ליד הטלוויזיה, בין תמונות הנכדים, ניצבה גם תמונת אמי. תמונה בשחור לבן. אמא עם צמות וחולצה רוסית רקומה, ולמרות שאי אפשר לראות אני יודעת, שאמא לבשה מכנסיים קצרים עם גומי במותן ונעלה סנדלים תנכיות. 'אדם חי את אהבותיו פעמיים,' אומר חיים גורי הנהדר לגידי גוב, ששר את השיר, 'כשהן מתממשות, וכשהוא זוכר אותן'. את 'חיוכה המסוים' כתב חיים גורי לאשתו האהובה, עליזה. בכל פעם כשאני שומעת את השיר הזה, הנפלא, 'חיוכה המסויים', אני חושבת על אמא שלי, ועל תמונתה. הַרְבֵּה מִזֶ

לְהַעֲבִיר אוֹתִי עוֹד סַף

בכל חודש היתה אמא שלי מזמינה רופא הביתה. הרופא היה מגיע עם תיק הרופאים שלו, נכנס לחדר נעוריי הקטן, שם יד חמה ומנחמת על הבטן הכואבת, לפעמים גם על המצח ואומר: 'עוד מעט יהיה טוב והכאב יעבור' שולף זריקה, וכשהחומר היה מתחיל להשפיע ושקעתי לתוך שינה חזקה. כשהתעוררתי, חזרתי לעצמי. את המחזור הראשון קיבלתי בגיל 11 והוא הפך לסיוט של חיי. בכל חודש הייתי הופכת לכדור מקופל מכאבים עזים לכמה ימים. אני זוכרת ששכבתי במיטה והתפללתי שמישהו ייקח ממני את הכאב הנורא שחתך את בטני וגבי ולא נתן מנוח במשך שעות. מה צריך אדם חולה? שקט. שיעזבו אותו לנפשו. אבל שגם לא יעזבו ויתעניינו בשלומו. שישימו יד על המצח ויגישו תה. וגם לא יבלבלו את המוח ויגידו שצריך לשתות, וגם יעזרו לשתות עם כפית, אם צריך. שיגישו לו טוסט חם מרוח בחמאה

בִּתְשוּקָה לַעֲשוֹת כְּבִיסָה

'תפתח לי את הדלת, הידיים שלי מלאות כביסה', אני אומרת לאיש שלי. ערב שבת. כבר סיימנו לאכול בחדר האוכל. כבר חיטטנו בארונות למצוא 'משהו', מסתפקים בקוביית חלבה עם פולי קקאו ותפוז. שקט וקר בחוץ. הקיבוץ נם. ואני בדרך למחסן עם כביסה. 'חמדה', הוא אומר לי, 'לילה, קר, חורף, תעזבי עכשיו ובואי למיטה'. אני אבוא, תיכף, אבל עכשיו אני צריכה לתכנת את הטיימר של מכונת הכביסה כך שיתחיל לעבוד בעוד רגע, נראה, אם עכשיו 10 באמצע הלילה ואני רוצה שהמכונה תסיים בשמונה בבוקר זה אומר 8 שעות של המתנה. לא שלי, של המכונה, טוב, קצת גם שלי. כביסה. מה יש במילה הזו ובפעולה הזו שמוציאה מאתנו כל כך הרבה אמוציות? אני רק מזכירה את המילה הזו בסדנאות והרצאות וכל הנשים מתעוררות והחדר מתמלא בעצות ודרכי הפרדה חד צדדית בין לבנה לכהה והשו

כּוֹס של יַיִן לְיַד כּוֹס הַקָּקָאוֹ

כשפתחתי את דלת המקפיא ראיתי נטיפים קטנים של קרח שהצטברו. 'מי שכח לסגור את הדלת? שאגתי לחלל הבית ואיש לא ענה. זה קורה לא מעט שאני חוקרת ושואלת מי עשה ומתי ובאורח פלא אין אף אחד שאפשר להאשים אותו. בני הבית שקטים כדגים. הם הרי לא משתמשים במקרר, הוא נפתח ונסגר מעצמו. על השיש במטבח בבית הוריי היה תלוי משפט שמקורו בערבות פולניה: בבית הזה אין משרתים! בלילה, בשקט, כשהוריי ישנו, הייתי מתגנבת בשקט למטבח לחפש 'משהו'. אתם מכירים את ה'משהו' הזה? הוא לא מתוק ולא מלוח. לא חמוץ ולא חריף. הוא מין משהו כזה. לבטן ובעיקר לנשמה. שעת ה'משהו' היתה מוציאה ממני דברים יצירתיים כמו: סנדביץ' של שני ביסקוויטים פתי בר עם ריבה אדומה. פרוסת לחם שחור שנשכחה בארגז הלחם ועליה אפשר למרוח חמאה ולשים בצל מה'ציבלע' הבצל של הדג המ

הַדְּבָרִים שאֵינֶנּוּ אוֹמְרִים

יש רגעים בהם הנסיעה במכונית, כשאנחנו נוסעים לראות מפלים זורמים בגשם, פריחות בעמק, וסתם לסרט בערב שבת, הרגע בו הנוף חולף בחוץ, הישיבה זה לצד זה, ידו מונחת מדי פעם על ירכי, ידי על עורפו או ברכו היא אחת מפסגות הזוגיות בעיניי. המכונית הופכת לבית לכמה שעות. לתא פרטי. הוא ואני, והמוזיקה, והנוף, והשתייה המשותפת מאותו בקבוק מים. התפוח שננגס חציו בשיניי, חציו בשיניו, הבדיחות הקטנות והצחוקים הגדולים. בחסות המכונית אפשר לדבר על דברים שחומקים מאיתנו ביומיום. לחדד מילים, להעיז לשאול שאלות שעומדות על קצה הלשון, לגעת במוסתר עמוק, או בקיצור כמו שאומר לי האיש: את חופרת. כמה חודשים לאחר תחילת יחסינו, ירדנו דרומה, לסוף שבוע בערבה, בביתם של חברינו, שחלונותיו הענקיים פתוחים למדבר וליבם, היה פתוח אלינו. חברינו ש