• לכידה לוגו סלונה 1
  • Facebook Social Icon
  • instagram-1581266_960_720
טל': 052-3716176

כל הזכויות, על האתר ותכניו שמורות ליעל כרמי 2017 © 

מסביב לעונות השנה

גדלתי בעיר. כשהייתי ילדה בשיכון רמב"ם בחדרה, הנוף שנשקף מהמרפסת הקטנה היה הדשא הגדול שחיבר בין הבניינים, והלאה משם, היו הפרדסים שמילאו את כל העולם. אחר כך, כשעברנו דירה לרחוב הגיבורים, הנוף שנשקף ממרפסת השירות הקטנה הצמודה למטבח היה של חלונות הבניינים ממול. בערב, נדלק האור, וכל המטבחים נמלאו אנשים וטעמים. את המטבח של בתיה, חברתי מבית הספר היסודי, ראו היטב וגם שמעו כל מה שהתרחש שם. כשעלינו יחד לכיתה ט' בתיכון וגילינו שהפרידו בינינו לכיתות שונות, בכיתי ולא רציתי להיכנס. חזרתי להיום ילדת כיתה א'. האור אצלם דלק עד מאוחר, ואת ארוחת הערב אכלו כשאצלנו אמא כבר היתה אומרת: 'המטבח סגור', או 'אין משרתים פה'. קול צחוקה של אמא של בתיה עלה והתרונן מעל הגגות וחשבתי לעצמי איך זה יכול להיות שאיתם, עם המשפחה

מַחְסָן של כֵּלִים

נגיד שצריך היה לברוח. שהיתה מתרגשת סכנה. מלחמה. אש. נגיד שהיו נותנים לנו 10 דקות לארוז מהר רק את הדברים החשובים ביותר וללכת. לרוץ. ומאחור היינו משאירים את כל חיינו. את הבגדים והתמונות. את כלי המטבח. את הכורסא שקיבלתי במתנה. את השמלה הכחולה שאני אוהבת. את הספרים. נגיד שהיו מפנים אתכם. מה הייתם אורזים? קודם כל טלפון נייד ומטען, ועוד מטען נייד וגם את הלפטופ והמטען שלו. בלי שני אלה לא הייתי זזה מהבית. שפתון, דאודורנט, תחתונים, כדורים נגד כאב ראש, קרם לשיער, עגילים שאני אוהבת, קצת בגדים. ספר כמובן, שוקולד, מכתבים חשובים אם הייתי מספיקה. ואת הפתק ההוא שתלוי על לוח שעם בחדר העבודה המתחיל במילים 'חמדתי'. ואלבומים. אלבום. לפחות אחד. אבל איזה? זה בעטיפת הבד הירוקה בו אני ילדה קטנה עם הוריי הצעירים? א