עשר הנשים שישבו סביב השולחן בחדר ההנצחה היפה בספרייה בגדרות, חיכו שאסיים לקרוא את השיר כמו בתחילת כל שיעור שלי, כדי שיוכלו להקריא את הטקסטים שלהן. 'התמונות שבאלבום', זה שם השיעור שבחרתי לסדנה 'מאירים זיכרונות'. כשאבי עבר לדיור מוגן, לקחתי אלי את כל אלבומי התמונות שהיו בבית. עשרות אלבומים. מלבניים. רבועים. תמונות בחום לבן ושוליהן משוננים. תמונות מט צבעוניות, מאחורי כל אחת מהן רשם אבי בכתב ידו היפה את התאריך בו צולמו. עטיפות הפלסטיק של חלק מהאלבומים, מתקלפות. באלבומים אחרים מפר

בתי הבכורה, מעין, אהבה תפוזים עוד כשהיתה עוברית. בכל פעם שאכלתי תפוז, הבטן שלי לא הפסיקה לזוז. וכך מצאתי את עצמי יושבת עם הבטן הגדולה ובה שטה תינוקת, מקלפת תפוז, נוגסת בפלחים המתוקים, והעסיס שלהם עבר ממני אליה והיא בשפתה העוברית, התינוקית, אמרה תודה. בחורף, בכל ערב כשאנחנו מכוסים בשמיכה מול הטלוויזיה, אני קולפת תפוז לבני הבית. מסורת חורפית רבת שנים. צילום: Jonathan Pielmayer מתוך www.unsplash.com אני אוהבת את הצורה העגולה של התפוז, את הצבע הכתום. את הסכין החותכת בבשר הקליפה ש

שלום יקירותיי, מה שלומכן? בכל פינה אצלנו בקיבוץ פורח כליל החורש, ונדמה כאילו כל השמיים התכסו בצבע וורוד. זו שעת אחר הצהריים, בזמן שישנתי עודד רכב למעלה, לעמק, וחזר עם תמונות של מרבדי צבעונים. הבוקר ישבתי ובמשך שעה ארוכה קראתי באחד הספרים הנהדרים שקניתי לעצמי במתנה: 'לשאת את הנפש במהופך' רשימות על שירה מאת גיא פרל. איזו פנינה. ועוד ספר שאני לא מניחה מידיי בשבוע האחרון הוא 'גינת בר' של מאיר שלו. תמר, את חייבת לקנות אותו לאמא שלך במתנה. מרגע שהתחלתי לקרוא בו מתחשק לי לעבוד בגינה

שלום יקירותיי, מה שלומכן? מחר, חוגג האיש שלי יומולדת 61. ילד גדול. התחלנו את החגיגות כבר בתחילת השבוע כשקניתי לו קסדה חדשה לאופניים. הידעתן שיש הבדל בין קסדה השוקלת 190 גרם לקסדה השוקלת 234 גרם והוא תהומי? וחשבנו לעשות משהו אחר מאשר מסעדה, סרט או הופעה. וכך, נסענו הבוקר לאגמון עמק חפר. המקום יפה, אין ספק וגם מושקע רק שנראה כאילו אף אחד לא סיפר לציפורים או לבעלי הכנף האחרים שפתחו אתר כזה בשבילם. עשינו סיבוב, התרשמנו ורשמנו לעצמנו לבוא שוב בשעת שקיעה או בזמן נדידת הציפורים. המת

יש שירים, שדומה כאילו נכתבו במיוחד בשבילי, ואחרי שאני קוראת אותם, והלב נרגע וחוזר למקומו, והנשימה שנעתקה חוזרת למצב רגיל, אני מצטערת שלא אני כתבתי אותם. כזה הוא השיר של אביבית משמרי 'לא אהיה אהבת נעוריך'. הוא תלוי על לוח השעם בחדר העבודה שלי. אני קוראת בו מדי פעם ובכל פעם הוא מעלה דמעות בעיניי. המשוררת זיקקה במילים את המהות של אהבה בוגרת, שנייה. אנחנו פרק ב, האיש שלי ואני, וסיגלנו לעצמנו לומר שפרק ב' הוא הפרק היפה ביותר בספר. את השיר הזה בחרתי להקריא בסיום הברכה לכבוד יום הול