לפני שלוש שנים הצטרפתי לנסיעה לדולומיטים באיטליה, כנהגת רכב מלווה של קבוצת רוכבי אופניים. ביום הרכיבה הראשון הם פנו ימינה, אני פניתי שמאלה, ואיבדתי את הקבוצה. אחרי 20 דקות הבנתי שאני מחכה יותר מדי. בכל זאת קבוצת גלגלי העמק, קבוצת רוכבי אופניים מדוגמים וחתיכים ולא גדוד נהגי הפרדות. חזרתי, עליתי, ירדתי והבנתי שהלכתי לאיבוד. בדולומיטים. נו, מה כבר יכול להיות? אז אשב בבית קפה במרכז הכפר הקרוב, בשמש, עם קפה לאטה. אין מקום טוב יותר ללכת בו לאיבוד מול נוף שהוא גלויה, בשמש איטלקית, פ

יש שירים, שדומה כאילו נכתבו במיוחד בשבילי, ואחרי שאני קוראת אותם, והלב נרגע וחוזר למקומו, והנשימה שנעתקה חוזרת למצב רגיל, אני מצטערת שלא אני כתבתי אותם. כזה הוא השיר של אביבית משמרי 'לא אהיה אהבת נעוריך'. הוא תלוי על לוח השעם בחדר העבודה שלי. אני קוראת בו מדי פעם ובכל פעם הוא מעלה דמעות בעיניי. המשוררת זיקקה במילים את המהות של אהבה בוגרת, שנייה. אנחנו פרק ב, האיש שלי ואני, וסיגלנו לעצמנו לומר שפרק ב' הוא הפרק היפה ביותר בספר. את השיר הזה בחרתי להקריא בסיום הברכה לכבוד יום הול