בארבע אחר הצהריים, היו נפתחות דלתות בתי הילדים בכל הקיבוצים, בכל הארץ, והילדים פרצו מהן ורצו לחדר ההורים. השבילים התמלאו בילדים רצים וגם כאלה שרכבו על כתפי הוריהם- לחדר. בית הילדים נקרא 'הבית'. בית ההורים נקרא 'החדר' ושם גרו אמא ואבא. בחדר ההורים השעות היו קצובות וצריך היה בשלוש השעות האלה, בין ארבע לשבע להספיק הכל. לספר, לשחק, לטעום עוגה, להתחבק כשכל הזמן הזה תקתק השעון והשעה שבע התקרבה. על בית הילדים המיתולוגי, אותו בית בו גדלו ילדים בהשגחת מטפלות רק שמעתי וקראתי. גדלתי בע

בתוך משולש קרטון, על המדף העליון בספרייה שלי מרוכזות תעודות שונות. תעודות סוף שנה של בנותיי מבית הספר היסודי והתיכון. תעודת התואר הראשון שלי במגמה לתורת הספרות הכללית מאוניברסיטת תל אביב ותעודות הסמכה שלי מימיי כסוכנת נסיעות. תעודות שקיבלתי בסיומן של סדנאות וימי עיון בהם השתתפתי. יש תעודות הערכה ותעודות הצטיינות. כשאני מדפדפת בקרטון, מוציאה את התעודות בזו אחר זו, עובר מסלול שלם של מערכת החינוך תחת אצבעותיי. הנה חתימת כפות ידיה של בתי מהגן. אני מדמיינת אותה משקיעה את ידיה הקטנ

בלילה האחרון בביתנו בחדרה, גבהו הארגזים ונדמו להרים. המיטה הזוגית כבר נמסרה והתפרקה בדרך מהבית לטנדר, כך למדתי מהאיש שבא לאסוף אותה. מיטות הילדות נמסרו גם הן, ושכבנו באמצע הסלון על מזרנים ושמיכות פוך שכבר לא נמצא להן מקום. עמדתי להתחיל את חיי החדשים ולעבור מהעיר, לקיבוץ. Christopher Flynn www.unsplash.com שתים עשרה דירות עברתי במהלך השנים. בשתיים מהן ישנו במזרון זוגי על הרצפה, שלוש עברנו באותה עיר עצמה, פעם אחת עברנו לגור בארץ רחוקה ושחורה, מדינת קשת שירות וקשת שהייה במערב אפ