רגע, אני מכירה את זה. בטח, זו שורה מהשיר של יונתן גפן 'איך שיר נולד', אי אפשר לטעות. הנה, אפשר כבר לזמזם: 'בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה'. איזו שורה יפה, 'בהתחלה זה כואב', כמו הרבה דברים המביאים להתחלות חדשות, החלטות שמתקבלות בדרך, כאבים, התלבטויות, חרטות וייסורים עד שהדבר הזה, שחלמנו עליו אישית ומקצועית יוצא החוצה. אחד הדברים שאני אוהבת במיוחד הוא לתת כותרות ושמות להרצאות ולסדנאות שלי. הרגע הזה, בו מתוך הטקסט שכתבתי זה עתה, עולה כותרת. נולד משפט. משפט אחד. ובו, במשפט הז

סבתא של עמוס עוז מתה מניקיון. גם סבתא של מאיר שלו היתה חולת ניקיון ואהבה את ה'סוויפר' שלה שנאמר במבטא רוסי כבד, כאילו היה בן משפחה וכשבגד בה והתמלא בלכלוך, נעלה אותו בחדר חשוך. מוקדם בבוקר אני יושבת וקוראת על טוניה, סבתו של מאיר שלו בספרו 'הדבר היה ככה', צוחקת וגם נזכרת. נושא הזיכרונות מעסיק אותי הרבה מאז שהתחלתי להרצות ולהנחות סדנאות כתיבה. בכל נושא שהבאתי לשיעורים תמיד עלו זיכרונות המשתתפים וזיכרונותיי, והפכו לסיפורים. מצאתי את עצמי כותבת על בית הוריי, על אמי שנפטרה, ואחרי