'איפה מצאת את הע. הזה שלך שאת מדברת עליו כל הזמן?' שואלת אותי אחת המשתתפות בסדנה שלי 'בלוג משלך', 'גם אני רוצה כזה'. כל החדר צוחק, וכולן נשענות קדימה כדי לשמוע באמת איפה. 'באינטרנט', אני עונה, 'באתר הכרויות' ומוסיפה 'כזה יש רק אחד והוא שלי' . 'אחח', היא נאנחת ומוסיפה תנועת ביטול בידה, 'אני מוצאת שם רק דרעקעס'. כבר סיפרתי בעבר איך נפגשנו, ואיך ראיתי אותו בתמונה אתר הכרויות כלשהו עומד באמצע שדה, בבגדי הרכיבה השחורים צהובים שלו, והכינוי שלו ע. מהעמק, הרטיט את ליבי. ואז, באחת ה

בתוך הקרוסלה הגדולה של הפייסבוק, בקרקס הצבעוני רב הפנים והשמות, מתרחש לעיתים נס. מילים קמות לתחייה ונוגעות בנימי הנימים של הלב, בתוכי התוכים של הגוף, מרפרפות על מקומות גלויים, ומעירות מקומות חבויים, מלטפות. יוצקות דבש וסילאן, מפזרות תבלינים עזי צבעים, וכותבות שיר. אני זוכרת שקראתי את השיר 'סימניה' לראשונה על הקיר של איריס אליה כהן בפייסבוק ומייד התאהבתי בו וגם באיריס וישר שלחתי אותו לחברותיי, תמר, שירלי ורונה כשיר לשבת. איריס, כמו מאיה טבת דיין, חלי ראובן ועוד רבות וטובות הן