בקומה התחתונה בבניין בו גרנו, גרו השכנים הרומנים. 'רומנישטע' הייתה אמא שלי אומרת. אי אז בשנות ה- 70, כך כינו אנשים. הפרסי מהשוק, הגרוזיני והתימנייה הנחמדה. 'אמא', הייתי אומרת לה בחלחלה, 'לא מכנים ככה אנשים, יש להם שמות'. 'מה את רוצה?' הייתה אמא שלי מנערת את ידי וקושרת שוב את הסינור שהיה תמיד על מותניה, 'הוא פרסי, הוא גרוזיני והתימנייה מלמעלה נחמדה ותפסיקי לחנך אותי כל הזמן. ' היא הייתה תופרת נפלאה, השכנה דוברת הרומנית מקומת הקרקע. חוברות BURDA היו מונחות בכל פינה. סיכות, מחטי

'אני לא אוהבת שאתה נוסע, אני אומרת לע. אני יודע, הוא עונה, 'חלק 'מהעבודה'. לא 'כפת לי', אני מתחפרת, ורוקעת ברגליי, ומתחבאת אצלו, בפנוכו של הצוואר, 'אני לא אוהבת שאתה נוסע.' המזוודה שקנינו לפני אחת מהנסיעות כבר עומדת בפינת האוכל. אני מתבוננת בה באיבה, במשטמה. מלבנית כזו. תכולה כזו. אפילו סרט יפה קשרתי לה מרוב שאני שונאת אותה ואוהבת אותו. בכל מה שאני עושה, מתנגן לי תאריך הנסיעה ותאריך החזרה הרחוק . כשאני קונה דברי חלב אני מתרכזת בתאריך התפוגה ואומרת לעצמי: 'תודה לאל, זה כבר

בבוקר מוקדם, בשעה בה תנועת האישונים מתחת לריסים עדינה ואיטית, בה הגוף רפוי, לעיתים שכובה על הגב, זרועותיה מתחת לראשה, לעיתים מכווצת כעובר על הצד, כף ידה האחת מתחת ללחיה והשניה בין ירכיה, כשהראש מונח בחוזקה על הכר עד שפעימות הלב מורגשות בתנוך האוזן, הרוח מניעה קלות את הוילון מעל לראשה, מתעוררת ענת. היא לבד עכשיו במיטה, רובי רחוק בביתו ובראשה מתנגן שיר געגועים: הוי המרחקים המרחקים, שעליהם, האהבה נמתחת. והמילה הזו, ההברה, האנחה, הוי, שלחשו הרבה אמהות לתינוקותיהן, גוחנות מעל ערי