'בכל בוקר, ב- 07:30, אני מתחיל את יום עבודתי' אומר לנו גיל פנטו, ומחווה בידיו על רחבת הרוכלים של שוק הפשפשים ביפו. על המוזיאון הנוסטלגי ועל גיל שמעתי כבר מזמן, ורשמתי לעצמי שאני חייבת להגיע אליו. רחבת הרוכלים ביפו שוקקת חיים. חיים שלמים שפעם מילאו בתים ומטבחים נפרשים על המדרכות ומעוררים במתכופף אליהם געגועים ל'פעם'. אלה לא סתם חפצים, כשנוגעים בהם וממששים ומלטפים אפשר לשמוע איך מאחורי כל אחד מהם מסתתר סיפור. חיה משפחה, מטבח שאכלו בו, סלון שישבו על ספותיו ופוטל- הכורסה הגדולה

נגיד שצריך היה לברוח. שהיתה מתרגשת סכנה. מלחמה. אש. נגיד שהיו נותנים לנו 10 דקות לארוז מהר רק את הדברים החשובים ביותר וללכת. לרוץ. ומאחור היינו משאירים את כל חיינו. את הבגדים והתמונות. את כלי המטבח. את הכורסא שקיבלתי במתנה. את השמלה הכחולה שאני אוהבת. את הספרים. נגיד שהיו מפנים אתכם. מה הייתם אורזים? קודם כל טלפון נייד ומטען, ועוד מטען נייד וגם את הלפטופ והמטען שלו. בלי שני אלה לא הייתי זזה מהבית. שפתון, דאודורנט, תחתונים, כדורים נגד כאב ראש, קרם לשיער, עגילים שאני אוהבת, קצ