היה ברור שאלך ללמוד ספרות. מה עוד יכולתי ללמוד? אחרי השיעור השני בפיזיקה בתיכון חדרה, אי אז בסוף שנות ה-70, מי סופר, ניגש אלי המורה, גרינברג, ואמר לי: 'אין בשביל מה. חבל על הזמן שלך ושלי'. נו, וכמה שהוא צדק. היום היה מתקבל ללמד באחד מבתי הספר הדמוקרטיים ומאפשר במקום פיזיקה, לשכב על הדשא הגדול ולקרוא את דליה רביקוביץ'. משיעורי המתמטיקה נזרקתי על ידי שוורץ, המורה, כי לא הבנתי את חפיפת המשולשים ועד היום אין לי מושג בחפיפות. חוץ מאשר שקודם שמפו, אחר כך מרכך, מסיכת שיער מדי פעם

בארבע אחר הצהריים, היו נפתחות דלתות בתי הילדים בכל הקיבוצים, בכל הארץ, והילדים פרצו מהן ורצו לחדר ההורים. השבילים התמלאו בילדים רצים וגם כאלה שרכבו על כתפי הוריהם- לחדר. בית הילדים נקרא 'הבית'. בית ההורים נקרא 'החדר' ושם גרו אמא ואבא. בחדר ההורים השעות היו קצובות וצריך היה בשלוש השעות האלה, בין ארבע לשבע להספיק הכל. לספר, לשחק, לטעום עוגה, להתחבק כשכל הזמן הזה תקתק השעון והשעה שבע התקרבה. על בית הילדים המיתולוגי, אותו בית בו גדלו ילדים בהשגחת מטפלות רק שמעתי וקראתי. גדלתי בע

סבתא של עמוס עוז מתה מניקיון. גם סבתא של מאיר שלו היתה חולת ניקיון ואהבה את ה'סוויפר' שלה שנאמר במבטא רוסי כבד, כאילו היה בן משפחה וכשבגד בה והתמלא בלכלוך, נעלה אותו בחדר חשוך. מוקדם בבוקר אני יושבת וקוראת על טוניה, סבתו של מאיר שלו בספרו 'הדבר היה ככה', צוחקת וגם נזכרת. נושא הזיכרונות מעסיק אותי הרבה מאז שהתחלתי להרצות ולהנחות סדנאות כתיבה. בכל נושא שהבאתי לשיעורים תמיד עלו זיכרונות המשתתפים וזיכרונותיי, והפכו לסיפורים. מצאתי את עצמי כותבת על בית הוריי, על אמי שנפטרה, ואחרי

את השאלה הזו שאלה אותי אחת התלמידות שלי, כשנתתי תרגיל כתיבה על מתכון המעלה זיכרון וסיפור. כשבניתי את הסדנאות, ידעתי שיהיה לי שיעור על אוכל, על מתכונים, על טעם וריח, כדי להסביר איך כותבים על נושא נהדר ועסיסי כזה. איך מעבירים את הטעם והריח במילים חיפשתי שם לשיעור, וכמעט מייד נזכרתי בשורה 'ולפעמים שריד של ריח' מתוך השיר הנפלא 'חלומות שמורים' שכתב אהוד מנור והלחין מתי כספי. 'ולפעמים שריד של ריח או צליל מוכר או קצה מילה משיב אליך גן פורח מחזיר אל קו ההתחלה.' הריח הוא אחד הח