בארבע אחר הצהריים, היו נפתחות דלתות בתי הילדים בכל הקיבוצים, בכל הארץ, והילדים פרצו מהן ורצו לחדר ההורים. השבילים התמלאו בילדים רצים וגם כאלה שרכבו על כתפי הוריהם- לחדר. בית הילדים נקרא 'הבית'. בית ההורים נקרא 'החדר' ושם גרו אמא ואבא. בחדר ההורים השעות היו קצובות וצריך היה בשלוש השעות האלה, בין ארבע לשבע להספיק הכל. לספר, לשחק, לטעום עוגה, להתחבק כשכל הזמן הזה תקתק השעון והשעה שבע התקרבה. על בית הילדים המיתולוגי, אותו בית בו גדלו ילדים בהשגחת מטפלות רק שמעתי וקראתי. גדלתי בע

'מה אוכלים בבתים של אחרים?' שאלה בתי הצעירה כשהיתה קטנה. שעת ערב ישראלית. בחלונות הבתים ברחוב עולה אור. שעת קרקושי הסירים והמחבתות. שעת הירקות הנחתכים על קרש עץ. קוביות עגבנייה. עיגולי מלפפון. גרור גזר. פה ושם צנונית או קולרבי. לפעמים חסה. פלפלים צבעוניים. לכל בית חיתוך משלו. יש כאלה החותכים את העגבניות לריבועים קטנים ומדויקים. יש כאלה המשאירים חיתוך גס ולא אחיד. כאלה הקולפים את המלפפון, וכאלה המשאירים אותו בקליפתו. צילום: יעל כרמי כשהייתי נערה, הוזמנתי לארוחת ערב בביתה של א

בלילה האחרון בביתנו בחדרה, גבהו הארגזים ונדמו להרים. המיטה הזוגית כבר נמסרה והתפרקה בדרך מהבית לטנדר, כך למדתי מהאיש שבא לאסוף אותה. מיטות הילדות נמסרו גם הן, ושכבנו באמצע הסלון על מזרנים ושמיכות פוך שכבר לא נמצא להן מקום. עמדתי להתחיל את חיי החדשים ולעבור מהעיר, לקיבוץ. Christopher Flynn www.unsplash.com שתים עשרה דירות עברתי במהלך השנים. בשתיים מהן ישנו במזרון זוגי על הרצפה, שלוש עברנו באותה עיר עצמה, פעם אחת עברנו לגור בארץ רחוקה ושחורה, מדינת קשת שירות וקשת שהייה במערב אפ

לפני שלוש שנים הנחנו בתי ואני את רגל ימין על סף הכניסה לביתנו החדש בקיבוץ והתחלנו את חיינו החדשים. 'שלום, בית', אמרתי תמיד כשנכנסתי הביתה, לביתי בחדרה. ולברכת השלום, הצטרפה תמיד תנועה היד השגורה של הנחת המפתחות בכלי הזה על השידה ליד הדלת, שיש בו גם סיכת ראש פרפר, קוקיית שיער ורודה, אטב משרדי, ומפתח ישן שכבר שכחנו מה הוא פותח. כשאני מגיעה לחדרה, אני עוברת גם אם לא ממש צריך ברחוב בו גרתי, ומאטה ליד הבניין ממנו יצאתי לקיבוץ. האם החלונות פתוחים? האם מי שגר עכשיו בדירה הגדולה אליה

אני משם, כתבה לאה גולדברג בשיר המרפרף ופורט על כל החושים. ואני - מכאן מהירוק, מהרווי, מהעמוק, מהרך, מהיער, חבוקים בעשב. אני משם. לאה גולדברג אני ירוקה ורוויה כמו שיר שעבר בעשב אני עמוקה ורכה כמו קן ציפור. אני מתמול שלשום, מיער אשר לימדני לנשום מלאות אוהבים חבוקים ישנים בעשב. אני משם - מכפר הרוחות הקטנים, על גבעה אחרונה שם עמדה טחנת הרוח ושמיים תלו על כנפה עננים מהולים בעשן. והלך הרוח ובא הרוח. אני מכפר המקיש בכפות של עץ אני משם. #לאהגולדברג