בדרך הביתה שתקנו. אביו של ע. ישב במושב לידו, באוטו הגדול והנוח שהזמנו מסידור הרכב בקיבוץ, וע. הניח עליו מדי פעם את ידו. כדי להימנע מפקק גדול שנקלענו אליו, נסע ע. בדרכים עוקפות, בין משתלות וכבישים, תל אביב הלכה והתרחקה מאיתנו, ואיתה השעתיים וחצי האלה, בהן החליט גבר בן 95, שראשו צלול אבל הגוף בוגד בו, לקום ולנסוע, ולצאת לכמה שעות מהמוסד הסיעודי שהוא נמצא בו, ולברך את זוגתו האהובה ליום הולדתה ה-91.
הכל התגמד. הקושי להיכנס לאוטו, המאמץ להרים רגל אחת ואחר כך עוד אחת על השרפרף הקטן שהבאנו, מציאת התנוחה הנכונה לישיבה, טיפוס שלוש מדרגות, העמידה במעלית הצרה שכסא גלגלים יכול להכנס אליה מקופל, כשהוא נשען בגופו על המראה, ובכף ידו על כתפה של המטפלת הפיליפינית, כל מכאובי הגוף והנפש התכדררו לנקודה קטנה ולא חשובה, לרגע הזה, בו עמדה זוגתו באמצע הסלון הגדול, נשענת על מקל, חגיגית, בתסרוקת מספרה, מטפחת נאה לצווארה והוא הושיט אליה את ידיו. ממרחקים.
ממרחק החודש וחצי האחרון בו ראו לאחרונה זה את זה, ממרחק המלחמה הזו שעברה על כולנו בקיץ הזה.
מעבר לעלבון הגוף ובגידתו הוא הושיט אליה את ידיו, ומתוך כסא הגלגלים אל המקל שהיא נשענה עליו.
בן 95, בת 91. והיא התקרבה אליו, לאט, והוא הניח את ראשו בחיקה, והיא הניחה עליו את ראשה. את מצלמת? שאל ע., ומבעד למסך הדמעות צילמתי וצילמתי וצילמתי.
צלצול בדלת מדי פעם, קטע את השיחה ביניהם, כשהגיע שליח ועוד אחד, נושא בידו זר פרחים.
לא חסר לי כלום, הוא אמר לה, מטפלים בי יפה, ויש להם איזה מנהג להביא לי מרק. כולם מביאים לי מרק.
אחר כך ישבנו ליד השולחן וטעמנו מהדברים המתוקים שחיכו לנו. עשית מאמץ גדול, היא אמרה לו, אתה עייף? לא חשוב, הוא אמר לה, באתי לברך אותך.
אני אבוא שוב, והיא ניסתה להתכופף אליו, כדי לנשק, והוא ניסה להתרומם אליה, כדי לקבל את הנשיקה, ומשלא הצליחו, הוא חיווה תנועה בידו שאומרת, זה מה יש, וגם זה בסדר, והיא נשענה על מקלה ונישקה את ראשו.
גלגלתי בזהירות את כסא הגלגלים עד שהגענו לחדרו שהיה חשוך וקריר.
מאחד החדרים נשמע קולה הגבוה של הטלוויזיה. במטבח כבר החלו בהכנות לארוחת הערב.
אבא, אמר לו, ע. אתה רוצה לעבור למיטה?
עוד מעט אמר לו. עוד מעט, כאילו אמר תן לי עוד רגע, להחזיק בקצה קצהו של היום הזה, בחיבוק, במגע היד הרועדת על זרועו, במיטה בה שכב רק לכמה רגעים כדי לאגור כח לנסיעה חזרה לקיבוץ, בחיים האלה שהיו לי בהם הייתי אחר, בהם לא נזקקתי לעזרה, לקום, לשבת, לשכב, להתרחץ, בהם ידעתי מה אני אוהב לאכול, ומכל הדברים הקטנים והגדולים שגרמו לי לחמדה גדולה.
כשקמתי ממנוחת הצהריים, אל חיי החדשים, בביתנו בקיבוץ, שאנו צובעים עכשיו את קירותיו בלבן ואפילו החלון הגדול בסלון נראה דרכם בהיר ושקוף יותר, דפדפתי שוב בין התמונות שצילמתי היום, וחשבתי על ע., שחיבוק אותי קודם לכן במטבח, ואמר לי, כשתהיי בת 91, גם אני אבוא אלייך עם פרחים. * הפוסט פורסם לראשונה באתר 'סלונה' באוגוסט 2014. אביבה היקרה, הלכה לעולמה ב 21.2.2017.
אייב כהן, יקירנו, הלך לעולמו ב-26.9.2018, בן 99 במותו. הפוסט הזה מוקדש להם באהבה רבה.
Comments