• יעל כרמי

ילדה של מישהו

'אני מתגעגעת להיות ילדה של מישהו', אמרה השחקנית אסי כהן, לקובי מידן, בסוף התוכנית 'סוכן תרבות', כשברקע, תמונת הוריה היפים ביום נישואיהם. גם אני מתגעגעת להיות ילדה של הוריי. של אמי המתה ושל אבי החי. מתגעגעת במובן בו אמי הייתה עומדת במרפסת הבית, שכבר נמכר לאחרים, ברחוב ליובין 17 בחדרה, וכמו אמה, סבתי, סבתא מלכוש, חיכתה לנו, זרועותיה נשענות על פסי התריסול, וכשקיבלה אותנו, בזרועות פתוחות, כשרצנו אליה במעלה המדרגות של הבית ברחוב גולומב 24 בגבעתיים, עוד היו עליהן סימני הפסים של הציפייה. 'דני, בוא, הם הגיעו' הייתה אמא שלי מבשרת לאבא. אנחנו נעלנו את דלת האוטו ושם, בראש 21 מדרגות, נפתחה הדלת עליה היה השלט הקטן והצנוע, 'שולמית ודן הרציון', ואמא חיכתה, כמו שמחכות כל האמהות בעולם לחבק אליהן ילדה שבאה הביתה עם ילדות משלה ובפיה מילה אחת 'יעלינק'ה'. אני קוראת את הטור הנפלא של דניאלה לונדון דקל, שהיא אחותי וחברתי במובן כלשהו, 'הטיימינג הנכון של היתמות'. אמה מתה לפני 11 שנים, אמי מתה לפני 8.5 שנים. לוקח זמן ליתמות להיבנות. היא לא באה מייד.

היא מגיעה בדברים קטנים וגדולים.

היא תמיד שם, ומכה ברגעים שלא מתכוננים אליהם. כשהילדות מסיימות בית ספר, צבא, אוניברסיטה. ממש כמו בשיר של נעמי שמר על 'דנה קמה דנה נמה' וכשהגיעה מיקי קם, לשיר את המילים הבאות בקלטת הילדים שניגנה אצלנו שוב ושוב, ותמיד ברגע הזה, הייתי עוצרת את כל הדברים שהייתי עסוקה בהם והמילים נכנסו עמוק לתוכי :

'וכך אתה עובר איתה

עובר כיתה ועוד כיתה

תיכון ואוניברסיטה,

שלום, דנה, שלום'.


אלה הרגעים שרציתי להתקשר לאמא שלי, ואל אבא שתמיד ענה לטלפון, ומה כבר יש לדבר עם אבא חוץ מאשר להגיד לו 'הכל בסדר? האוטו מניע? יופי, תן לי את אמא' והוא היה אומר 'שולה, בואי, יעלי בטלפון' ואז שמעתי אותה צועקת 'אוי ואבוי, מה קרה?' והוא התרגז 'מה כבר יכול לקרות, נו, בואי, זה עולה הון'. ובאמת, שום דבר לא קרה ולא, אבא, זה כבר לא עולה הון להתקשר אליכם מחדרה, מתל אביב, מחיפה, מגאנה, מטוגו.

חוטי געגועים כרוכים מסביב לסיבי הטלפונים בכל העולם. פלא שהם כורעים תחת העומס? רק רציתי לספר שסיימו תיכון, צבא אוניברסיטה, שליאור ייני, ד"ר וילדר, שלוימה'לה בר שביט, עודד תאומי נפטרו, אנשים שהייתי בטוחה שלא ימותו לעולם והוריי אהבו וידעתי שאמי תצטער יחד איתי על מותם כמו על מותו של בן משפחה אהוב. צער אמיתי כזה.



דניאלה כותבת שלא הגיעה לשלב החברות עם אמה.

גם אני לא.

יחסינו היו מורכבים וגבהי גלים והיו בהם צחוקים סוערים, וטריקות טלפון מפוארות בימים בהם עוד אפשר היה לטרוק שפופרת טלפון. לאמא שלי היה מנהג, היא הייתה מתקשרת מוקדם בבוקר. שהרי ידוע, שבמהלך הלילה יכול לקרות אסון, יכולה לפרוץ שוב השואה. היא ידעה שאני תמיד פוחדת מצעדים במדרגות שיכולים להיות רק של נאצים וביום השואה התקשרה תמיד לשאול אם זכרתי להדליק אור קטן במסדרון, וכך, כמעט בכל בוקר, היה הטלפון מצלצל בשש וחצי, בימים טובים ברבע לשבע והשיחה הייתה מתחילה ב 'יעלינ'קה?הכל בסדר? שכחתי לספר לך אתמול שרוזנבלום מהווילונות ברח עם כל הכסף ואת יודעת מי מת?' 'לא בבוקר!!' הייתי צועקת עליה וטורקת. ולמחרת, מוקדם בבוקר, שוב שאלה אם הכל בסדר וזה הלך, וזו ברחה, וזו התגרשה ואל תשאלי מי מת, הוא היה עשיר כמו קורח וקמצן והשאיר לילדים שלו את כל הבניינים ברחוב ששת הימים.'

רבנו, אוי, כמה שאנחנו רבנו. פעם, אחרי ריב גדול, מי זוכר כבר על מה, כשלא דיברנו שבוע, או שבועיים, ולא עניתי לטלפון מוקדם בבוקר, מצאתי בתיבת הדואר מכתב שכתבה לי. בכתב החרטומים שלה שהורישה לי, ובו היא מתארת את ילדותה הקשה, את חייה נעדרי החמדה, את מאווייה, וכמה היא אוהבת אותי.

מי יסלח לי עכשיו כשאני כותבת ובוכה ולא שמרתי את המכתב ההוא, אלא בחמת זעם, של בת טיפשה קרעתי וזרקתי? אולי אלוהים, בטוח אמא. היא הייתה סולחת.

כי ככה אנחנו האמהות, כועסות, צועקות, טורקות, אוכלות את הלב וסולחות.


אבל עם חברותיה.

הו, עם חברותיה.

דניאלה כותבת שהיא התקנאה בחברותיה, 'כי איתן היה הייתה הכי מצחיקה, הכי אכזרית, הכי נדיבה, הכי פרועה, הכי גאון בתובנות אנושיות ובעצות מדויקות.'

לאמא היו את רותי ובתיה, שגדלו איתה יחד בגבעתיים.

וכשהן נפגשו, חזרו להיות בנות גבעתיים עם מכנסיים קצרים, עם בגד ים בבריכת רמב"ם, עם סודות, עם מאוויים, עם זיכרונות. הן קראו לה 'שולינק'ה' ואהבו אותה בלי גבול. היא אהבה אותן בחזרה, אהבה פשוטה של ילדות שבגרו להיות אמהות וסבתות. על מה דיברה עם שלי לייבה במטבחים של הבניין בשיכון רמב"ם בחדרה?

מה סיפרו אחת לשנייה? על מה ציחקקו?

לעולם לא אדע.

כתבתי פעם, שלהורינו היו חיים לפני שהפכו להורינו, כאלה שאנחנו לא תמיד יודעים עליהם, ורק באלבומים הישנים, קם לתחייה פתאום עמנואל, אהוב ישן רכוב על אופנוע, בלונדיני עם שפם שאמא הייתה נאנחת וגם מסמיקה למראה התמונה של ג'יימס דין מגבעתיים ואמרה: 'תמיד רציתי בלונדיני ובסוף התחתנתי עם אבא'.





אמא של דניאלה לונדון דקל אמרה לה שתרשה לה לשבת עם חברותיה 'כשתהיי מספיק מעניינת'.

הרגעים האלה, שאמה דיברה עם חברותיה איה, או זיוה, או דליה, הם הרגעים שהיא הייתה אישה ולא רק אמא או סבתא.

וכן, באותם רגעים, שהם שלה עם חברותיה כמו שהיו של אמי בטלפון עם עופרה, או חסיה, או בתיה, בריכולים, צחקוקים וסודות קטנים, הילדה לא ממש מעניינת.

כל כך הרבה פעמים אמרתי לבנותיי שיילכו למצוא לעצמן משהו לעסוק בו, כי אמא מדברת עכשיו בטלפון.

בואו נודה, הילדים שלנו לא תמיד מעניינים, והם בטח לא יכולים להבין את הניואנסים הדקים של נשיות וחברות ארוכת שנים. וכשמגיעים לגיל שאפשר, אנחנו כבר יתומות מאם.


ואולי אמא צריכה להישאר אמא ובשביל חברות יש לי את כוכבה ותמר ושירלי ודליה וחן ושלומית ולי-את?

אמא שלי רצתה שאהיה חברה שלה, אני לא רציתי. אולי רציתי ולא ידעתי שרציתי, אבל לא הספקנו.

אבל מרחתי לק על אצבעותיה גם כשהיו כבר דקות כמו נייר.

והשמעתי לה את 'בדומייה' ביומה האחרון.

וכשהגיעו חברותיה בשבעה עליה וסיפרו סיפורים שלא שמעתי, פתאום ראיתי בה עוד צדדים.

ואולי הקרבה הגדולה ביותר היא כזו כשאמא יכולה לומר לבתה: 'יש לך חברות משלך, אל תידחפי, תשאירי לי את החברות שלי, אני עכשיו איתן בטלפון, במטבח, בשפת הים, ברחוב, בשוק. עכשיו אני איתן.

עכשיו אני אני. עוד מעט אכין לך משהו לאכול'.

אולי זו הקירבה והאהבה הגדולה.

ומכאן שורש הגעגוע למה שיכול היה להיות אילו.





על לוח השעם בחדר העבודה שלי תמונות של אמא ושלי, של סבתא אמא ושלי וגם ציטוט נפלא מתוך הספר 'הארי פוטר ואבן החכמים' מפי הדמות אלבוס דמבלדור:

'אהבה חזקה כמו זאת שאמך רחשה לך משאירה סימן עמוק.

לא צלקת, לא סימן שנראה לעין.

עצם זה שנאהבנו כל כך, אפילו אם האדם שאהב אותנו כבר איננו, זה יגן עלינו לנצח, זה בעור שלנו'.


כנראה שאני מוגנת, והדברים, והאהבה והגעגוע צרובים בעורי.

כמו אמי.




207 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול