• יעל כרמי

שפת אמי


עוד מעט היורצייט, אני אומרת לעצמי, בוחרת לומר את המילה הזו באידיש במקום 'יום השנה'.

עוד מעט ימלאו ארבע שנים למותה של אמי.

קורה לא פעם, במיוחד כשמתקרב חודש אוגוסט, ונדמה לי שאני רואה אותה חוצה את הכביש.

הנה שם, ממש שם, האישה הזו?

עם השיער הגבוה, התיק על הכתף, בשמלה הפרחונית? זו אמא שלי.

לא, זו מישהי אחרת.

לאמא היו מטבעות לשון שיש בכל בית ולכל אמא.

שפה שייחדה אותה, שהביאה איתה מהבית, מהוריה, מהתנועה, משירים שאהבה.

דברים שעד היום כשאנחנו נזכרים, אנחנו מתגלגלים מצחוק, ודומעים מגעגוע.

התחלתי לרשום אותם במחברת, נזכרת בכל פעם במילה אחרת, בביטוי.

לא בכולם הצלחתי להיזכר, והחלטתי להעלות אותם לפי האלף בית.

לא לכל האותיות מצאתי ביטוי, אולי שכחתי, אולי אזכר יותר מאוחר, אבל עצם הכתיבה והזיכרון העמידו לפני את אמא שלי לפני שחלתה.

כשהיתה גבוהה, בריאה, ורקדה בסלון עם שואב האבק את 'אל גינת אגוז', שהתגעגעה לבית ילדותה בגבעתיים, שחצי חדרה קראו לה 'המורה שולה', ושגם נהנתה להגיד 'שקו לי בתחת'.

הנה מילון אמא, 'שפת אמי'.




א –

האינטרנציונל

לאמא היו שני שירים שאהבה במיוחד. את האינטרנציונל הייתה מזמזמת לעצמה כשהדיחה כלים במטבח ועד היום, כשאני שומעת את השיר הזה, מתחשק לי לשטוף איזו צלחת.

'אל גינת אגוז'. הו, כשאמא היתה שומעת את השיר הזה, היתה חולצת נעליים, ויוצאת במחול סוער עם עצמה ועם שואב האבק הידני, שפעל על מין גלגלת כזו, שלכלכה את השטיח יותר מאשר ניקתה אותו, אבל לאף אחד לא היה אכפת. לפעמים, שרנו לה את השיר הזה, כדי לגרום לה להתחיל לרקוד.

ב –

בולי בארץ הסביבונים.

אמא כתבה מחזות לכיתה שלה במחברת שורות חומה ופשוטה, בכתב יד בלתי קריא, ואת ההצגה הזו כתבה לכבוד חנוכה. בכלל, לאמא היה עניין עם חגים ומועדים ובבית היו לנו ספרים ובהם סיפורים ושירים על כל חג, מועד ונופל, ואיך שהיה מסתיים ערב ראש השנה, היתה שואלת אצל מי אנחנו בפסח.

ג -

גבעתיים- העיר בה אמא נולדה ואליה התגעגעה כל חייה .

גבעת השלושה – הקיבוץ אליו נשלחה וגדלה כילדת חוץ, כי השנים היו קשות ולא ניתן היה להישאר בבית, ושם, היתה עומדת ליד השער בימי שישי ומחכה שאמא תבוא, ואמא לא תמיד באה.

וגם גלי- אחי הקטן ו גלידה, שאמא לא עמדה בפניה, וכשהרופא אסר עליה לאכול דברים מתוקים, קנתה לעצמה גלידה דיאט שנקראה 'גלידל' ואמא מייד קראה לה בשם הגליציאני –גלידעל.

ד –

'דני'לה, תודה רבה', היתה אמא אומרת לאבא שלי, דני, כשהגענו הביתה בשלום מנסיעה של 10 דקות, חצי שעה וגם שעתיים, כאילו נחתנו זה עתה מטיסה ארוכה וצריך למחוא כפיים לטייס.

ה -

'אמר הופ ומת!' כך היתה מתארת אמא מישהו שמת באופן פתאומי, ואז היו היא ואבא מתיישבים במטבח, מתחילים למנות את כל שונאיו של האיש הזה, ומחלקים את הירושה שאין להם קשר אליה, מי מהילדים יקבל יותר, ומתי ללכת לשבעה.

ו -

ויטיה - המנהלת האגדית של בית הספר צפרירים, שאהבה את אמא והבינה שיש לה נפש כמו של ילדה, וכשויטיה פרשה לגמלאות, ידענו, שאף אחת לא תמלא את מקומה בחייה ובליבה של אמא.

ט –

'היא נראית כמו טנק שרמן', היתה אמא פוסקת על מישהי לא רזה במיוחד ולפעמים גם הוסיפה:

'יש לה תחת כמו מגש תה'.

וכל הפוליטקלי קורקט יכול היה רק לשבת בפינה ולהתבייש.

י -

זו אני. יעלי. זה השם שרשום בתעודת הזהות שלי 'יעלי', עם י' בסוף, כך קראו לי הורי.

ובבית גם קראו לי יולקלה ויולינקה. כינויים מתוקים כאלה שהורים מכנים בהם את ילדיהם.




כ -

'איפה כולם?'

או, זה סיפור. אמא היתה מאוהבת ביהודה, אחד מהבנים בקן הנוער העובד, וכשהיתה מגיעה לקן, תמיד חיפשה אותו בעיניה ושאלה: 'איפה כולם?'

והתשובה היתה: 'כולם עוד לא הגיע.'

מ -

'מה קרה?' היתה אמא שואלת בבהלה על כל דבר כאילו אסון נוראי עומד להתרגש עלינו בעוד רגע.

'יעלי בטלפון' היה אבא שלי אומר לה והתשובה היתה תמיד: מה קרה, כי הרי ברור שממש הרגע פרצה שוב השואה ואני מתקשרת ליידע אותה.

נ -

'נו, שוין' שזה ביטוי שאפשר היה להגיד אותו על כל דבר.

על שכנים שעברו דירה, על עיתון שסיימה לקרוא, ועל מישהו שסיים את חייו.

ס -

סינור. כן אני יודעת שצריך להגיד סינר, אבל לאמא שלי היה סינור.

והיא תמיד חגרה אותו במטבח למרות שידעה לבשל מעט מאד דברים ובעיקר פתחה קופסאות שימורים.

ע -

עגלת פלסטיק צהובה שעליה היו מניחים הוריי קוטג', גבינה לבנה, יוגורט, סלט ודג מלוח שהוציאו מהמקרר לארוחת הערב, ואז מסיעים את העגלה למרחק של חצי מטר מהמקרר עד לשולחן במטבח.

'תעיפו כבר את העגלה הזאת', היינו צוחקים עליהם אחי ואני. לא עזר. העגלה המשיכה לנסוע מהמקרר לשולחן וחזרה.

פ -

אמא אהבה פרחים, וידעה את שמותיהם, ובמקום ללמד את תלמידיה מתוך ספר, היתה יוצאת איתם לשדה הקרוב ושם, היו מתכופפים מורה אחת גבוהה ועדת תלמידים אל האדמה ולומדים על הפרחים בטבע.

וגם 'א- פייג' שבא תמיד יחד עם אצבע משולשת וכשהייתה משלבת בין האצבע לאידיש, כל מי שעמד מולה באותו רגע ידע בדיוק מה היא חושבת עליו.

צ -

צפרירים- בית ספר צפרירים. בית הספר בו לימדה אמא מעל 30 שנה, מקום שהיה לה בית ומשפחה, בו העמידה דורות של תלמידים והגדיר את זהותה ושם היתה 'המורה שולה'.

ק -

כשהמילה 'קלאפטע' לא הספיקה, היתה אמא מסננת על אותה אישה 'קסנטיפה', יורקת מפיה את הסמך, ובאותו רגע, לא היתה קללה גרועה מזו.

ר -

רותי. חברתה הטובה מגבעתיים מגיל 6. ולרותי תמיד היתה נלווית בתיה וכך הן הפכו אצלנו בבית ל'רותי ובתיה' וכשהן קראו לאמא 'שולינק'ה' ידענו שהן חוזרות עכשיו להיות ילדות, ותיכף יקפצו בגומי אצלנו בבית.

ש –

'שדות שבעמק קדמוני הלילה' היתה אמא מזייפת את אחד השירים שהכי אהבה.

'גם יפה ירקוני לא ידעה לשיר, ועשתה מזה קריירה', היתה עונה לנו כשהערנו לה שהיא מזייפת. אני, שגרה היום בעמק, שרה את השיר הזה בליבי, לאמא, בכל פעם שאנחנו יורדים לשדות.

וגם- שק לי בתחת, שאמרה בהנאה רבה, מתריסה במלוא גובהה.

ת -

'תודה רבה, באמת. מוחל טויבעס', נו יש צורך להסביר? אל תעשו טובות ואל תבלבלו את המוח.

זהו, תם ונשלם. חיים שלמים, שפה וביטויים, ואמא, שהשאירה לנו את כל אלה.




הפוסט פורסם לראשונה ב - 11.8.2016, בבלוג שלי 'מכל האהבות' במגזין 'סלונה'.

20 צפיות
  • לכידה לוגו סלונה 1
  • Facebook Social Icon
  • instagram-1581266_960_720
טל': 052-3716176

כל הזכויות, על האתר ותכניו שמורות ליעל כרמי 2017 ©