כשהייתי ילדה סוערת עם פה גדול בבית הספר 'אחד העם' בחדרה, אמרה המנהלת לאמא שלי שהגיעה לא פעם ולא פעמיים לשיחה: 'היא צריכה ללמוד לספור עד עשר'.
הייתי אימת המורים.
אמרתי להם מה אני חושבת עליהם, על אופי השיעור, מה אפשר לתקן ולשפר.
לא הגעתי אף פעם עד עשר, בקושי לחמש הגעתי.
אבל היום, כשאני כותבת, אני יודעת כמה העצה הזו חשובה.
ואני רוצה לומר לכן דבר חשוב– חכו רגע. אל תפרסמו מייד.
כשאתן מסיימות לכתוב, גם אם זה משהו קצר, ברכה ליום הולדת, מכתב, טקסט, סיפור ובטח פוסט בבלוג שלך, אל תפרסמי ישר בסוף הכתיבה.
חכי. תני לטקסט לנוח. הוא וגם את צריכים את זה.
הדברים נכתבים לעיתים מתוך סערת רגשות.
אני יכולה להעיד עלי שלא פעם אני מחזיקה את קופסת הטישו קרוב למקלדת.
הלב דופק, האצבעות רצות.
את עצמנו אנחנו כותבות.
אני מכירה היטב את ההרגשה בה הפוסט הסתיים, התמונה במקום, התקציר מושך והנה קליק אחד והפוסט שלך באוויר.
תיכף יתחילו תגובות, לייקים. קוראים אותי.
אבל ההמתנה הזו, העובדה שחיכיתי קצת עם העלאת הפוסט כבר הצילה אותי ממילים שצריך היה לעדן, ממשפטים שצריך היה לקצר ואופי הטקסט השתנה.
אז שוויה, שוויה.
לנשום, לעצור, לקרוא שוב, לתקן ורק אז לפרסם.