• יעל כרמי

לא תהיה אהבת נעוריי, לא אהיה אהובת נעוריך


יש שירים, שדומה כאילו נכתבו במיוחד בשבילי, ואחרי שאני קוראת אותם, והלב נרגע וחוזר למקומו, והנשימה שנעתקה חוזרת למצב רגיל, אני מצטערת שלא אני כתבתי אותם.

כזה הוא השיר של אביבית משמרי 'לא אהיה אהבת נעוריך'.

הוא תלוי על לוח השעם בחדר העבודה שלי.

אני קוראת בו מדי פעם ובכל פעם הוא מעלה דמעות בעיניי.

המשוררת זיקקה במילים את המהות של אהבה בוגרת, שנייה.

אנחנו פרק ב, האיש שלי ואני, וסיגלנו לעצמנו לומר שפרק ב' הוא הפרק היפה ביותר בספר.

את השיר הזה בחרתי להקריא בסיום הברכה לכבוד יום הולדתו ה- 60 של בן זוגי.

הנה הברכה, והנה השיר.

ברכה לעודדי ליומולדת 60

עודדי, אהובי

אנחנו חוגגים לך היום יום הולדת 60, ואנחנו יחד, חוגגים גם ארבע שנים לחיינו המשותפים.

מכיוון שאני מכירה אותך כבר ארבע שנים, אני מרשה לעצמי לחלוק עם חברים ומשפחה עשרה דברים שיודעים ולא יודעים עליך.

נתחיל.

1.עודד חייב לאכול ארטיק לפני השינה. זה מתחיל בחצי ארטיק שהולך טוב עם המחצית הראשונה של משחק הכדורגל בין מנ'צסטר למישהו, ובמחצית השנייה הוא אוכל את החצי השני. יש לזה עדויות חותכות בבוקר למחרת: מקל ונייר עטיפה על הספה בסלון.

2.עודד שונא לקנות בגדים, דבר שאין לי מושג איך אפשר לשנוא, וכשהוא כבר קונה, הם נכנסים לארון, עושים הכרות ארוכה עם הבגדים והמדפים, ורק אחרי שהארון מתרגל אליהם, דבר שלוקח לפעמים כמה שבועות וגם חודשים, הוא לובש אותם.

3.עודד מת על ערוצי הספורט בטלוויזיה. אם אין כדורגל, גם אופניים הולך.

אם אין אופניים גם טניס טוב. גם תחרות ביליארד באיזה לוך במונטנה, גם גולף, ואם ממש אין כבר מה לראות אז מרוץ פילים בהודו יספק את תאוותו לאיזו תחרות. עם חצי ארטיק ביד, כמובן.

4.עודד מנסה להכניס בתוך יום אחד- יומיים.

הוא קם מוקדם בבוקר כדי לצלם, ואם מעונן או אביך, הוא רוכב, וכשהוא חוזר מהרכיבה, הוא רץ לצלם, וכשהוא חוזר מהצילומים, הוא מתקן משהו באופניים על המרפסת, או מיישר משהו במברג, או הולך קצת למחסן אבל תמיד אפשר למצוא אותו מול המחשב מסתכל שוב ושוב בתמונות הציפורים שלו.

5.צילום. אהבתו הגדולה של עודד. פעם עוד הייתי בטוחה שזו אני, אבל עם השנים, אני הולכת ומאבדת את מקומי. בהתחלה אלה היו האופניים, עכשיו זו המצלמה וכששמעתי אותו ממלמל תוך כדי מרדף בחולות אחרי זוג שרקרקים 'אני חייב רשת הסוואה', ידעתי שהנה ירדתי עוד שלב בסולם הדרגות, ומרגע שהרשת תיכנס לחיינו – הלך עלי.

6.עודד מת על גלידה. ועל עוגות פרג, או כל דבר מתוק, אבל גלידה הוא יכול לאכול בכל שעה משעות היום וכבר מצאנו את עצמנו נוסעים לכל מיני מקומות ששמענו עליהם ששם יש את הגלידה הכי טובה בארץ.

7.הוא האבא הכי טוב בעולם, ויעידו על כך הילדים שיושבים כאן.

הוא רגיש וקשוב ותומך, ואין דבר שהוא לא מוכן לעשות למען ילדיו.

למשל, להסיע ולהחזיר, ושוב להסיע ולהחזיר. יש לי חברה שאומרת שעל הקבר שלה יכתבו: 'הסיעה'. אז אנחנו מסיעים את הנוער, וגם מחזירים, וכבר סוגרים אתכם עכשיו שבעוד משהו כמו ארבעים שנה, תגמלו לנו טובה ותסיעו אותנו בכיסאות הגלגלים.

8. הוא בן נפלא ומסור לאביו בן ה- 96. אנחנו מדברים הרבה בינינו על יחסי הורים ילדים, ובואו של אייב היקר לבית שקמה, מלמד אותנו בכל יום שיעור. הטיפול והמסירות של עודד לאביו, הוא לא דבר מובן מאליו, ואני יודעת שעבורו הוא גם סוג של סגירת מעגל על ילדות ונעורים לא קלים. יש גיל, בו אנו סוגרים את פנקס החשבונות, ומטפלים בהורינו המבוגרים מתוך אהבה וחמלה, ומקווים שיום אחד, כשאנו נזקין גם ילדינו יטפלו בנו.

בכל מקרה, אנחנו כבר סגרנו עם הנכדה של וירג'יניה על הטיפול בנו בעוד 30 שנה.

9. הוא רומנטיקן. ללא תקנה. רומנטיקה היא לא רק פרחים שהוא מביא היא גם להקשיב לדברים שבן הזוג, במקרה הזה אני, חופרת עליהם. אחד הדברים הכי רומנטיים שהוא עשה בשבילי הוא לבנות לי בחצר מתקן לכביסה, כי לי יש פטיש לעודד אבל גם לכביסה.

או למשל קפה. הקפה שלי בבוקר הוא סוג של מעבדה, כפית שטוחה של קפה, מים רק עד גובה מסוים, אחר כך חלב עד גובה מסוים, בקיץ גם קוביית קרח, ובחורף חלב חם, ומה זה אם לא אהבה כשבן הזוג מכין על השיש כל בוקר כוס, לידה צנצנת הקפה, הסוכרזית והכפית כדי שאת תכיני לעצמך קפה כמו שאת אוהבת?

10. ועכשיו אני אדבר גם קצת עלינו.

אהוב שלי,

אנחנו פרק ב' שהוא הפרק הכי יפה בספר.

שירלי, חברתי מגן עברייה בחדרה אמרה לעודד פעם: אתה יודע מה קרה לך? קרה לך יעל. אבל גם לי קרה עודד.

יש משהו קסום באהבה של פרק ב'. הצבעים בהירים יותר. ההעזה גדולה יותר. הזמן פנוי ונפתח זה לזה, וכל מה שלא עשינו או הרשינו לעצמנו אז, בחיים אחרים, נפרס עכשיו, כשאנחנו מנוסים וחכמים ולמודים ומפויסים יותר.

לתוך אהבתנו, מצטרפים ילדינו. בארוחות משותפות, בחגים, במתנות קטנות.

אנחנו ביחד, וגם משאירים מקום זה לזה.

עודדי, אתה הכתף והמשענת והגב הרחב שלי, ואתה מתנה בחיי.

אני מאחלת לך שתמיד תמשיך לעשות את מה שאתה אוהב.

לצלם, לרכב ולראות כדורגל.

ושתמשיך למרות איזה כאב פה וכאב שם, להיות לנו בריא וחזק.

כל שיעור בסדנאות שלי אני פותחת בשיר, והשיר הזה של אביבית משמרי, גרם לי להחסיר פעימה וגם להצטער שלא אני כתבתי אותו, ואני מקדישה אותו לך, באהבה.

לא אהיה אהבת נעוריך – אביבית משמרי

לא אהיה אהבת נעוריך. גם לא תהיה אהבת נעוריי.

מה שנלחש זה לזה בשוכבינו כבר הדהד מתחת המון שמיכות.

האריג המשותף יילך ויתמתח ואנחנו נמלא אותו נגד הזמן, בפירות חתוכים,

בספלים, בנעליים, במכשירי חשמל ישנים.

צרור נגדש והולך שהיה כבר מלא בחציו.

בכף היד הסגורה מפה מקומטת.

וככה נלך ונשב וניסע.

אתה תבוא עשוי ואני אבוא עשויה.

להשלים מגרעות ובליטות יד שנייה.

אני לא מפחדת מזיקנה, אולי רק מדהייה.

ובכל זאת להיות שם איתך לפחות.

אם לא כמו ילדים קטנים, בכל זאת בפליאה.

בלי להזכיר נשכחות.

כבר לא תהיה אהבת נעוריי ולא אהיה אהבת נעוריך.

אלא האיש של אחרית שנותיי.

האישה של אחרית שנותיך.

מזל טוב, אהוב שלי, יום הולדת שמח,

באהבה , חמדתך.

#אהבתנעוריי #פרקב #אביביתמשמרי #דולומיטים #אהבה

326 צפיות
  • לכידה לוגו סלונה 1
  • Facebook Social Icon
  • instagram-1581266_960_720
טל': 052-3716176

כל הזכויות, על האתר ותכניו שמורות ליעל כרמי 2017 ©