טריקת הדלת העירה את יוני.
חצי פנים שקועות בתוך הכרית, היד מקופלת לאחור, רגל אחת מחוץ לשמיכה.
החום בחדר היה בלתי נסבל והמאוורר שהתאמץ לקרר במשך הלילה, כבר מזמן רק עירבל את האוויר החם.
הוא הרגיש מקומט ודביק וצריך היה שמישהו יילך עליו.
פעם הרגליים של מאיה התאימו ועכשיו היא כבר גדולה. צריך להתחיל ללמד את הקטנה.
מה השעה, לפי טריקת הדלת קצת לפני שמונה והבית ריק.
סינתיה לקחה את הילדות למה שהם קראו 'הפיזור' של הילדות לבית הספר ולגן. איך היא הצליחה להתלבש ולהתאפר בחום הזה, בטח נזלה את כל הדרך עד לעבודה, ושם התנפלה על המזגן, עומדת על כיסא מול הרוח הקרה.
לציפית הכר היה ריח לא נעים מהלילה. הוא הרגיש טיפות זיעה זורמות מהכתפיים לגב, במיוחד התרכז בטיפה אחת שנזלה ונזלה מתחת לבית השחי עד שנספגה במזרון.
אולי אני רק אנסה לשכב כאן בלי לזוז, חשב לעצמו, מה שפחות תנועות שיגררו אחריהן מאמץ ועוד חום וזיעה. אין, אין עוד מקום בעולם המזורגג הזה שכל כך חם בו על הבוקר ומזגן אפשר להפעיל רק אחרי הצהריים, כי אחרת לא יהיה כסף לשלם את חשבון החשמל.
הפה שלו היה יבש והוא החליט בכל זאת לקום ולהתחיל את היום. בדרך למטבח נתקל בשפן צעצוע ועגלת בובות. שיט, קילל לעצמו, כל הבית הזה מסלול מכשולים אחד גדול.
אולי אחר כך יסדר קצת, נראה אם יהיה לו חשק. מה כבר יש לו לעשות חוץ מאשר לבהות בטלוויזיה. חבל שהמנוי של העיתון הוא רק לימי שישי.
דווקא היה מתאים לו לקבל כל בוקר עיתון עד לדלת ואז היתה נחסכת ממנו הטירחה של להתלבש רק בשביל לגשת לקיוסק בפינה לקנות עיתון.
יוני היה משתדל לשלם במהירות, למלמל 'הכל בסדר' לשאלת ה'מה שלומך' של הקיוסקאי ולחזור הביתה.
לפעמים, היה תוקף אותו חשק בכל זאת לא לחזור מיד הביתה אלא לעשות עוד סיבוב קטן ולהאריך בכוונה את הדרך.
ההרגשה של החלפת אוויר דחוס באוויר נקי גרמה לו לרצות להישאר עוד קצת בחוץ, כשהוא משתהה רגע ליד הקיוסק ומתלבט אם ללכת ישר לתוך הרחוב הראשי ממש או אולי להתאמץ קצת ולעלות בעלייה הקטנה עד סוף הרחוב ותוך כדי גם לפתח את סיבולת הלב ריאות שלו.
באותו בוקר, לאחר שקנה עיתון בחר בעלייה וקילל את עצמו על הבחירה עוד לפני שהגיע לסופה חסר נשימה בחולצה דביקה, טיפות זיעה מטפטפות ממצחו. אם אני אפתח את הפה אוכל ממש לשתות את עצמי.
פעם סיפר לאורי, החבר הוותיק ששאל איך זה שהוא לא עושה התעמלות, שהדת שלו נוגדת כל סוג של פעילות גופנית שהיא לא לשם הנאה בלבד, ואורי אמר לו שהוא לא יודע מה הוא מפסיד ואיזה כיף זה לא לעלות במעלית לקומה החמישית אלא לעשות תחרות עם הילדים מתחילת המדרגות ועד דלת הכניסה.
בסוף הרחוב נעצר, מנסה להחזיר לעצמו אוויר ופנה שמאלה כשהוא חולף על פני לשכת התעסוקה.
איזה מזל שזה לא היום שלו.
הוא היה מהצוות של יום שלישי. ככה הם קראו לעצמם, המובטלים של יום שלישי שכבר הכירו אחד את השני. כל יום שלישי בין שמונה וחצי לאחת עשרה.
בפעם הראשונה שהלך לשם, לפני שלושה חודשים, הרגיש את הפרפרים בבטן. כשעוד היתה לו עבודה, היה רואה מרחוק את המובטלים עומדים מחוץ ללשכה, מעשנים, הולכים, חוזרים, לא ממש יודעים מה לעשות עם עצמם ועם שפע הזמן הפנוי העומד לרשותם. תמיד נראה כאילו יש קצת בלגן ליד הדלת ולפעמים אפילו תור התחיל איפשהו בפנים והשתרך החוצה למדרכה.
כבר לא היתה ברירה והוא היה חייב ללכת להירשם אחרי שבירר באילו ימים ושעות אפשר להגיע. סינתיה נתנה לו להבין טוב טוב שהוא פשוט חייב להתחיל לקבל דמי אבטלה כי אין שום סיכוי שבעולם שהיא תעבוד עוד שעות נוספות בבית החולים הסיעודי בו עבדה ושאת שיעורי הנגינה של הילדה לא יפסיקו ושהיא כבר וויתרה על שיעורי ההתעמלות שלה שכל כך אהבה ושהיו רק שלה, ארבעים וחמש דקות בלי שאף אחד יטריד אותה והגיע הזמן שהוא ייקח קצת אחריות על המשפחה שהיא לא רק שלה אלא גם שלו, למרות שזה נראה כאילו הן רק מפריעות לו כל הזמן.
במשך כל הזמן שהיא נזפה בו במבטא הדרום אפריקאי שלה הוא שמע איך המילה 'שלה' חוזרת כל הזמן.
הזמן שלה, ההתעמלות שלה, המשפחה שלה.
הוא נסע ללשכה עם האוטו למרות שזו הליכה רגלית קצרה, כדי להשאיר לעצמו דרך מילוט מהירה. קודם עוד התלבט אם ללכת מוקדם אבל לא מוקדם מדי כדי לא לעמוד בתור ליד הדלת עוד לפני שהיא נפתחת בבוקר. מה יש להם ללכת מוקדם בבוקר, לעמוד בתור ולנסות להיות ראשונים. בטח הולכים אחר לעבוד בכל מיני קומבינות. ההחלטה ללכת נפלה על אמצע היום כשהממהרים של הבוקר כבר הלכו והמאחרים עוד לא הגיעו.
לא היה אפילו מקום חנייה אחד והוא הסתובב שוב ושוב, מזיע באוטו למרות המזגן. זה בטח סימן ואני לא צריך ללכת, החליט לחזור הביתה וחזר שוב בצהריים. כשישב וחיכה לתורו, שם לב למזגן החלון הישן וידע שחוסר הידיעה אם המזגן פועל או לא כבר לא ייתן לו מנוחה.
יש מין רוטינה כזו בחדר ההמתנה הצבוע אפור בקומת המובטלים האקדמאיים בלשכת התעסוקה, כל מי שנכנס שואל מי אחרון ואז מתיישב ומחכה לתורו. לומדים את זה מייד אחרי הפעם הראשונה. ישראל, שנשא בתואר של יועץ תעסוקה אישי, צעק מחדרו עם כל מובטל שיצא 'כן, בבקשה', בקול חגיגי במיוחד, כאילו המובטל הבא הוא בדרן עולה ומבטיח בתחרות כישרונות צעירים. דלת החדר תמיד היתה פתוחה ואפשר היה לשמוע את שיחתו של המובטל התורן עם הפקיד.
'תבוא כל יום שלישי בין שמונה וחצי לאחת עשרה ואם אתה חולה תביא תעודת מחלה. המחשב הזה הוא גולם אתה מבין? הוא יודע שאתה צריך לבוא רק ביום שלישי. אם אתה בא ביום אחר זה כאילו שלא הגעת ופספסת שבוע, אתה מבין אותי?'
פעם נכנסה לפניו אישה כבדת גוף, וכשקמה מכיסאה, עלה בד שמלתה ונחשפו תחתוניה הגדולים, ואמרה במבטא רוסי כבד: 'זה מחלה לכל חיים אתה מבין? עד הסוף החיים שלי'. כולם שמעו את המשפט והספיקו להתעסק עם המפתחות, הארנקים והתיקים. בשקט שהשתרר אפשר היה לשמוע את הרעש מקומת המובטלים הרגילים למטה.
'יהיה בסדר, גברת רגינה' ענה לה ישראל בחביבות מוגזמת 'ככה אומרים אצלנו, את זה כבר למדת, נכון?'
נשאר רק עוד רחוב אחד בדרך הביתה. מכל האנשים ברחוב בחרה השמש הקופחת את ראשו וסימנה אותו כמטרה צורבת, מה יהיה, עכשיו רק תחילת יולי ויש עוד חודשיים כאלה לפחות. וצמד המילים המהבילות 'חום יולי אוגוסט' דפקו בראשו כמו פטישים, סינוורו את עיניו וגרמו לו למצמץ ולראות עיגולים צבעוניים. אולי אני מתייבש. אולי באמת אני סוף סוף מרגיש רע ומישהו יאמין לי שהחום הזה הורג לי את החיים.
צריך לגור בשוויץ. פעם היה להם שכן כזה, רופא אוסטרי זקן שכל שנה בחודש מאי היה נועל את ביתו ונוסע עם אשתו לאוסטריה עד נובמבר. אין שום מפלט, גם לא בבית, חוץ מאשר במקלחת. שם אפשר לעמוד מתחת למים קרים לגמרי בלי אף טיפת מים חמים אולי רק לקראת סוף הרחצה. תאגור לעצמך עוד קצת קור היה אומר לעצמו מתחת לזרם הקר, יודע שברגע שיפתח את דלת המקלחון ויתחיל להתנגב, תיעלם התחושה הקרירה, הטובה, המרגיעה ועם לבישת התחתונים והחולצה יופיעו שוב אגלי הזיעה.
הם קבעו שאפשר יהיה להדליק מזגן בימים חמים 'רגילים' בשלוש אחר הצהריים, ובימים מטורפים מחום באחת בצהריים. כוס אמק החזאים האלה שהפכו להיות גיבורי הקיץ וקבעו לו מתי אפשר יהיה כבר להדליק את המזגן.
איך שהתחילה פינת התחזית בסוף החדשות נעשה לו רע. והשנה יש להם שוס חדש, שקלול המעלות עם אחוזי הלחות מה שהקפיץ את הטמפרטורה בלפחות 10 מעלות. 'מדד החום' ככה קראו להצגה הכי טובה בעיר, כאילו שמישהו צריך להתאמץ בכל הכוח ולהזכיר לו שיהיה לו חם. חם מאד.
בשנה שעברה יצאו לנופש של ארבעה ימים בקיבוץ בצפון מהעבודה של סינתיה. הילדות התרגשו נורא וזו היתה ההזדמנות היחידה שלהם לצאת לנופש משפחתי. איך שהגיעו, ידע שהיה צריך להישאר בבית. האבנים השחורות פלטו חום שחור וסמיך כאילו מישהו בישל מרק גדול ונתן לכולם לטעום ממנו ולהתבשל.
אחת האטרקציות, נאמר להם במלון, היא העלייה ברכבל של מנרה.
הם התיישבו בתוך עיגולי הזכוכי האלה, הדלתות נסגרו, כמו ברכבות בשואה, והם נשארו כלואים בפנים עד שהגיע הרכבל למעלה כדי שאפשר יהיה לרדת למטה. העיגול הפך למרחץ טורקי. הוא עצם את עיניו והרגיש את הזיעה נקווית לאט בשקע בתחתית הגב. העיגול המשיך לעלות, הקטנה ישבה עליו מעולפת מחום, סינתיה מולו מחזיקה בידה של הגדולה שניסתה להיראות מתעניינת בנוף הירוק והחום שהתרחק מתחתם. פניה הבהירות הפכו אדומות יותר ויותר והשיער העדין על עורפה היה רטוב. העיגול הגיע למעלה והדלתות נפתחו. הם כשלו החוצה והקטנה הקיאה עליו.
כשחזרו, סיפר על רכבל הזיעה קצת משכלל את הסיפור בכל פעם, מגלגל מצחוק את השומעים במיוחד בקטע בו אמר שהיה רוצה לתפוס את ממציא הרכבל המזורגג הזה שהוא בטוח איזה שוויצרי שגר באלפים ושהעונש הכי טוב שהוא יכול לתת לו זה להכניס אותו לתוך אחד מהעיגולים שהוא בנה, באמצע יולי, ב- 12 בצהריים, ולשלוח אותו למעלה לראות את הנוף.
ג'יזס, נוף ביולי בשתים עשרה בצהריים, עניין לו את התחת.
לפעמים אחרי הצהריים הוא הסכים ללכת איתן לבריכה כי ידע שהוא חייב להראות במשהו שהוא חלק מהמשפחה הזו, שהמילה 'אבא' היא לא סתם שתי הברות אלא יש לה איזושהי משמעות של שותפות בגידול הילדות, של אחריות, של חלק מהזוגיות של אמא ואבא. וכמה הילדות שלו בנות מזל שיש להן זוג הורים בריא שחי איתן ביחד באתו בית, דבר שחשב עליו לא פעם במיוחד כשהיה הולך עם הגדולה לספריה, נדהם בכל פעם מהמדף בספריית הילדים המלא בספרים על פרידה 'אבא של מיכל עזב את הבית', 'להתגרש בלי להתבייש'. מי בכלל ידע מה זה להתגרש כשהיינו קטנים. המילה הזו 'גרושה' או 'גרוש', היתה מלאה בכל כך הרבה סודות, דברים שהמבוגרים בסלון דיברו עליה בלחש, מילה שצוחקים במבוכה כשאומרים אותה. כמו להגיד 'זונה' ליד השולחן באמצע ארוחת ערב.
הילדות קפצו משמחה כששמעו שכולם הולכים היום לבריכה והתעופפו מהר לחדרים ללבוש בגדי ים. הוא התפלא לראות איך יש להם קודים פנימיים מאד ברורים להתארגנות ליציאה מהבית. היה ברור מראש מי מכין את התיק הגדול, מי שם את המצופים הכתומים בתיק הגב האדום, מי ממלא מים בבקבוק ומי זוכר לקחת משקפי ים. קודים שהוא היה לחלוטין מחוץ להם, עומד בצד, לבוש במכנסי הים הישנים הדהויים, חושב אולי להציע עזרה ומוותר מייד, מרגיש עד קצות אצבעותיו בתוך הכפכפים המתפוררים עד כמה הוא לא שייך לתמונה המשפחתית הזו של אמא, אבא ושתי בנות בקיץ, בבגדי ים צבעוניים, מגבות וקרם שיזוף וידע שמעכשיו זה מקומו, בין המטבח לסלון, כשהן מרחפות סביבו בלי ממש להרגיש אם הוא שם או לא וגם אם הוא ממש יתאמץ, לא יימצא לו מקום בתוך הפאזל המשפחתי הזה.
צילום: Andrew Walton - www.unsplash.com
עוד שני צעדים, עודד את עצמו כאילו הוא באיזה מסע כומתה, ממש עוד מעט. הנה כבר מספר שמונה עשרה ועוד מעט מספר עשרים והנה המדרגות.
זהו. צל. הוא נשען על הקיר שליד תיבות הדואר, מרגיש את רקותיו הולמות. העלים זזו קצת והרוח ליטפה את פניו.
עוד יש המון זמן עד לשעה אחת אם נחשיב את היום בקטגוריה של יום מטורף מחום. מקלחת, חשב לעצמו, מקלחת שניה להיום, ואחר כך מאוורר, אולי אבטיח וגם כוס מים עם קוביות קרח ולשכב על הרצפה, לא על הספה, על הרצפה קריר יותר. אולי כדאי לפרוש מגבת רטובה ולשכב עליה וככה להירדם ולחלום על מקומות קרירים, נעימים, עם טמפרטורה של לא יותר מעשרים ואחת מעלות. מקום בו מוציאים להורג את החזאי שמודיע על עלייה נוספת במעלות החום. מקום בו אסורות המילים חום, כבד, הביל, זיעה, לחות. מקום בו כיפת השמיים היא מזגן גדול ובגוף במקום דם זורם נוזל קירור.
כן, זה המקום בשבילו. הוא יישב על שפת בריכה או יותר טוב עם הרגליים בתוך הבריכה, המים הכחולים יקררו אותו, הרוח תנשב כל הזמן, הלימונדה תישאר קרירה. הוא אפילו ירגיש צורך פתאומי בגרביים. וככה הוא יעביר את הימים. בקרירות, בלי להזיע ובלי לנגב את הפנים אפילו פעם אחת.