הייתי הילדה שקראה הכי הרבה בספרייה.
הספרייה בחדרה ממוקמת במרכז העיר, ליד גן המייסדים, מול הקניון הגדול שעומד שם היום.
בדרך הביתה סיימתי את הספר שרק עכשיו שאלתי, הסתובבתי וחזרתי לספרייה לשאול ספר נוסף.
פעם הובילה לספרייה ירידת אספלט, ושם גם עמד איש התירס עם דוד גדול ומהביל ושלה תירסים רותחים במלקחי עץ, עטף אותם בעלים הירוקים וככה ביד אחת קראתי ספר וביד השנייה נגסתי בתירס ולעולם, ריח ספרי הילדות שלי יתערבב עם ריח התירס המתוק והחם.
כשהייתי בת 12, נבחרתי על ידי מנהלת הספרייה לייצג את הספרייה במפגש סופרים וילדים במשכן הנשיא בירושלים.
נסעתי עם הספרנית דורה ואני אפילו זוכרת את המכנסיים הצהובים שתפרו לי במיוחד.
ספר טוב בשבילי, הוא כזה ששוקעים בו, שמקרבים אותו לפנים וטובעים בו. לא פעם מצאתי את עצמי עוצרת באמצע הקריאה ואומרת לבן זוגי: אתה חייב לשמוע, ומקריאה לו פסקה. גם אתם עושים כך? מציקים למישהו קרוב כדי לשתף אותו בהרגשה?
מלאכת הקריאה היא של אדם עם עצמו. בשקט.
על כסא במרפסת, עם כוס קפה. או במיטה עם אור קטן מעל הראש, כשרק אוושת המזגן נשמעת בקיץ, בזיע הווילון הקל עם רוח סתיו, עם האומץ להוציא יד אחת משמיכת הפוך בחורף כדי לאחוז בספר, וכשצריך להפוך דף מצטרפת גם היד השנייה ומיד חוזרת אל מתחת לשמיכה.
אנחנו מפתחים מערכת יחסים אינטימית עם הטקסט שהופך להיות במקרה של ספר טוב באמת, חלק מאיתנו, מאיר צדדים בחיינו, וגורם לנו להזדהות גדולה.
יש ספרים שבסופם בכיתי, ממש.
'גדר חיה' של דורית רביניאן הוא ספר כזה, ישבתי על המרפסת בביתי בקיבוץ, ובכיתי.
סיפור האהבה הבלתי אפשרי הזה, הזכיר לי סיפור אהבה אחר, בזמנים אחרים וכל מה שרציתי אז הוא לשתף ולהגיד לכמה שיותר אנשים- זה ספר נהדר.
גם 'ראי אדמה' הוא ספר כזה שתוך כדי קריאה בו, החזקתי את קופסת הטישיו בהישג יד.
והנה הגעתי לסוף הספר, ומה עכשיו?
בוער בי לשתף את התחושות שלי עם חברות נוספות כי השיתוף הזה הוא בעצם אותה חוויה המוארת מכיוונים שונים על ידי קריאה של אנשים שונים.
לשמחתי, אני חברה במועדון הקוראות של מגזין SALOONA.
בארץ ישנם עשרות מועדוני קוראות ואתרים נוספים של סקירות ספרים.
מילת הקסם הקשורה לבלוג היא שיתוף, והוצאות הספרים מזהות את הכח הזה ותומכות במועדוני הקוראות.
חברתי הטובה, הבלוגרית חן סיון אמרה לי את הדברים הבאים: 'המחשבה על כתיבת פוסט על ספר תוך כדי שאני קוראת אותו, מחדדת את הקריאה שלי. זה בית ספר מתמיד לכתיבה ואני שמחה על הבמה הזו של מועדון הקוראות להחלפת דעות בנושאי ספרים ותרבות.'
קוראים אותנו.
מצטטים אותנו.
מגיבים לנו.
וכשהסופרים עצמם מגיבים זה כבר בונוס אמיתי.
אני רואה בחברותיי המפרסמות רשימות ופוסטים על ספרים שקראו יותר 'סוקרות' ופחות 'מבקרות'. קיים הבדל בין סקירות והתרשמות מספרים לבין ביקורת ספרים.
ראשית, אנו בלוגריות, לא עיתונאיות ואנו לא נדרשות לעמוד בדד ליין ופרסום קבוע.
אין לנו עורכת או עורך המונעים משיקולים שונים של פרסום ספרים או הוצאות ספרים.
לא כולנו נושאות בתארים אקדמאיים הנוגעים לתורת הספרות- לטוב ולרע.
ובעיקר, נדמה לי שאופי הכתיבה שלנו יותר אוהד ופחות מתלהם.
אנו כותבות באהבה.
רק השבוע קראתי את הפוסט הנהדר של ארנה קזין –
'הערה על הכותרות של מוסף ספרים' בו היא מדברת על הרוח התוקפנית הנושבת בכותרות רבות במוסף הספרים של הארץ ועל כך שלעומת מוסף הספרים של העיתון טיימס המציג לקוראיו ביקורות שאמורות לעניין את הקורא ולהחליט בעצמו אם לרכוש או לקרוא את הספר, מוסף הספרים של 'הארץ' מתקיף במילים צעקניות כמו: 'הוא נפלא!', 'הוא גרוע!'.
לפני כמה שנים, פנתה אלי מישהי שהחמאתי לה על שיריה שפורסמו בפייסבוק, וביקשה לשלוח לי ספרי שירה ופרוזה שכתבה ואם אוכל לכתוב עליהם סקירה.
עשיתי טעות ואמרתי כן. הספרים לא תאמו את ציפיותיי וייתכן שהשירים שפרסמה אותה אישה בפייסבוק, היו הטובים יותר שלה.
לא ידעתי מה לעשות. לכתוב שלא אהבתי? לא רציתי לפגוע. הרי ישבה מישהי, כתבה ספרים, הוציאה לאור ועכשיו היא מחכה לתגובות. אבל האם תוכל לעמוד בתגובות לא אוהדות? לקחת את האחריות הזו עלי?
הנחתי את הספרים בצד וחשבתי שהיא תשכח מהעניין, אבל היא לא שכחה. ממש לא.
התחלתי לקבל ממנה הודעות פרטיות: קראת? למה את לא כותבת שום דבר? מתי תכתבי? וכאן עשיתי טעות, במקום לענות לה בנחישות ורגישות על כך שהספרים פחות לטעמי, אמרתי שאני עמוסה ועוד לא הגעתי לזה. התגובה הכועסת שלה לא איחרה להגיע: 'הלכתי לדואר, שילמתי כסף ושלחתי במיוחד ולך לא נאה להגיב?'
החלטתי שזו הפעם האחרונה שאני אומרת 'כן' לסופרת /משוררת שמציעה לי באופן פרטי לקרוא ולהגיב.
מה שאני רוצה לומר כאן הם כמה דברים:
מותר וגם צריך לכתוב סקירה על ספרים/ אירועי תרבות שלא עמדו בציפיות שלנו.
איך? בעדינות. בלי לפגוע. לא חייבים להיות גועליים בתגובות שלנו. חישבו שבצד השני ישב מישהו, שפך את הקישקעס שלו והוא בטוח שזו היצירה היפה ביותר בעולם. בשבילו.
אפשר לכתוב: לא עמד בציפיות. הסגנון פחות מצא חן בעיניי.
אפשר למצוא דבר אחד שכן אהבתן ועליו לכתוב. למשל: אם יש בספר דמות גרוטסקית ומלאת הומור- התרכזו בה.
השפה יפה- כתבו עליה.
ולא חייבים. באמת שלא. אם הספר שקראתן לא מוצא חן בעיניכן ולא צלחתן אותו- עזבו. לא חייבים לכתוב.
לי בכלל יש חוק, ספר שאני לא מתחברת אליו אחרי 30 עמודים, מונח בצד.
בשביל מה לבזבז את הזמן? יש כל כך הרבה ספרים טובים וחבל להתעכב על הפחות טובים.
קראו באהבה, ואם יש לכם ביקורת, כתבו אותה בחכמה וגם ברגישות.
ולסופרות ביניכן אני אומרת: כתבתן? פרסמתן? שלחתן כדי לקבל ביקורת? אל תציקו.
מרגע שפרסמתן את הספר, הוא כבר לא רק שלכן. תנו קרדיט לקוראים שלכן, אם הם ימצאו לנכון- הם יגיבו.