את השולחן בחדר העבודה שלי, מצאנו ברחוב.
גרנו אז בחדרה ויצאנו ערב אחד לטיול לילי.
רחובות העיר בלילה הם אחרים.
חשוך ושקט.
מכונית עוברת מדי פעם.
מישהו מחפש חניה.
מבית אחד נישאים קולות צחוק ומבית אחר בכי תינוק.
מאחד הבתים עולה ריח חביתה וסלט ירוק חתוך קטן.
מישהו מעשן על המרפסת.
מישהי יושבת על כסא מחוץ לבנין, שואפת אוויר ושקט.
מול ביתינו, על המדרכה, גבהה ערימה של דברים ישנים שנזרקו.
על הגדר מודעת אבל.
האיש המבוגר שגר כאן נפטר, ויורשיו רוקנו את הבית.
כשעבר אבי לדיור מוגן לפני 10 חודשים, רוקנו את בית ההורים.
לאט לאט התקלפו החדרים והקירות.
חיים שלמים נארזו בתוך קופסאות.
היו דברים שנפטרנו מהם והיו כאלה שליבנו לא נתן לנו.
ערימות של אלבומים שלקחתי איתי לכאן, לקיבוץ, ומדי פעם אני פותחת אלבום ומגלה בו חיים של אחרים.
את אמא שלי בתמונה עם סבתא שלי.
את הוריי הצעירים.
את אבא עם שפם ואת אמא בשמלה קיץ קלה או בחלוק תכול שהיתה לובשת בחורף, אחרי שקמה ממנוחת הצהריים.
והנה אני, ילדה עם צמות וילקוט בית ספר על גבה, עולה לכיתה א' בבית הספר אחד העם בחדרה.
את שולחן פינת האוכל מסרנו, וגם את מכשירי החשמל הגדולים.
צחקנו אחי ואני כשעמדנו מול הר מגבות וסדינים סגורים עדיין בעטיפתם שאיש לא השתמש בהם.
שלושה קומקומים חדשים בקופסאות, שני שואבי אבק ידניים, וכלי מטבח.
בכמה כלי מטבח יש צורך כשבסופו של יום אנחנו משתמשים בשתי כוסות קפה שאהובות עלינו במיוחד, ומבשלים בסיר אחד גדול וסיר אחד קטן.
צילום: Scott Umstattd www.unsplash.com
מכוסה בבגדים ישנים, שכב על צידו על המדרכה, אז בלילה בחדרה,
שולחן כתיבה כבד עשוי עץ.
במאמץ רב גררנו אותו והעלינו לקומה השניה בה גרנו.
על הרצפה במרפסת פרשתי עיתונים וצבעתי את השולחן בצבע כחול - ג'ינס ועוד הוספתי עיטורים משבלונות ציור.
השולחן שימש את בתי הבכורה בחדרה עד שעזבה את הבית לחייה העצמאיים והבוגרים, וכשהגענו לכאן, לקיבוץ, הפך לשולחן הכתיבה שלי בחדר העבודה.
הוא מבולגן כראוי לשולחן עבודה. פסיפס של מחברות, פתקים וספרים פתוחים מונחים עליו.
עטים ומשקפיים.
מטען לנייד, מנורת שולחן ותמונה של בתי כשהיתה קטנה.
על הקיר לוח שעם ועליו שירים שאני אוהבת ופתקים שכתב לי אישי האהוב ותמונה שלנו.
כשאני מרימה את התריס, נגלה עץ הלימון הגדול, ועל השביל הולכים ילדי הגן לטיול בוקר.
על השולחן הזה התחלתי לכתוב את הסדנה שלי - בלוג משלך.
עליו נתתי לשיעור הראשון את השם: הנה פתחתי חלון.
ועליו כתבתי ואני עדיין כותבת את הרעיונות לשיעורים הבאים.
חדר העבודה שלי צמוד לחדרה של בתי המתבגרת, והיא ניכסה אותו לעצמה ונוספו לו ספרי מתמטיקה וערבית, ואני הוגליתי לפינת האוכל, וכשתקבל חדר משלה בסוף י"ב, יחזור החדר להיות שלי.
לפני כמה שנים הייתי בתערוכה נפלאה של הצלמת טלי אמיתי-טביב שנקראה:
בתערוכה, חקרה הצלמת חדרי עבודה, חללים אינטימיים של סופרים ומשוררים הלוכדים בתוכם את אישיותו של הכותב, את דרך עבודתו ואולי אף את נשמתו.
הצילומים מאפשרים לקהל הרחב חלון הצצה אל מאחורי הקלעים, אל מקומות בהם נולדה היצירה ואולי גם מספקים ערך מוסף אחר ליצירה הכתובה שנוצרה באותם חללים.
- מתוך אתר המוזיאון, אוצר התערוכה- יגאל שם-טוב.
אני זוכרת את ההתרגשות בה עמדתי מול התמונות של חדרי הכתיבה של יורם קניוק, נורית זרחי, מאיר שלו, עמוס עוז ומול צילום חדרה של דליה רביקוביץ, כבר נתתי לדמעות לזרום.
אולי בגלל הפשטות בכורסא החומה, הגדולה, הממוקמת במרפסת וצופה אל עץ גדול.
אולי בגלל שני מדפי הספרים.
ואולי כי דמיינתי לעצמי את דליה רביקוביץ' יושבת על הכורסא הזו והמילים של השירים הנהדרים שלה נכתבות ממש כאן, במרפסת, מול העץ, שרצפתה אריחי שומשום כמו שהיו פעם, בבתים של כולנו.
אדם רצוי שיהיה לו חדר, או פינה, כסא ושולחן, נוף וקצת מנגינה בו יוכל להאזין, להתבונן ולהתגעגע.
שבת נעימה ומלאה בחדרים מלאים באור.
שלכן, יעל
אדם זכאי לפרטיות - אלי כהן אָדָם רָצוּי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֶדֶר וְאִם לֹא חֶדֶר אָז פִּנָּה קְטַנָּה שֶׁבָּהּ יוּכַל לְהִתְבּוֹדֵד עִם עַצְמוֹ וְאִם אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ גַּם כִּסֵּא וְשֻׁלְחָן וְאִם יֵשׁ מִטָּה אָז זֶה מְצֻיָּן חַלּוֹן לֹא מַזִּיק וְגַם נוֹף כָּלְשֶׁהוּ מָקוֹם בּוֹ יוּכַל לְהִתְבּוֹנֵן וּלְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ מִבַּחוּץ יוֹצֵר מַשֶּׁהוּ מִתּוֹךְ אִישִׁיּוּתוֹ אֲבָל יָכוֹל גַּם לְהִשְׁתַּעֲמֵם כְּאַוַּת נַפְשׁוֹ לָתֵת לַזְּמַן לַעֲבֹר לִשְׁכַּב וּלְהִתְבּוֹנֵן בַּתִּקְרָה עַל חֶרֶק אוֹ גַּרְגֵּר שֶׁל אָבָק לִשְׁמֹעַ קְצָת מַנְגִּינָה לְהַכִּיר אֶת הָעֵץ הַזָּקֵן, וְאֶת הַצִּפּוֹר הַצְּהֻבָּה לִשְׁמֹעַ קוֹלוֹת יְלָדִים בַּגִּנָּה לְהַאֲזִין לִדְפִיקוֹת לִבּוֹ לִפְעֻלַּת מֵעָיו לִתְפֹּס תְּנוּמָה לֹא מְתֻכְנֶנֶת וְלַחְלֹם עַל יַלְדוּתוֹ וְעַל בֵּית הוֹרָיו עַל מִלְחָמָה לֹא פְּתוּרָה וְעַל עַצְמוֹ שֶׁעֲדַיִן לֹא שָׁב.
אלי כהן, יליד 1955, הוא רופא שיניים במקצועו. ספר שיריו הראשון, "פרנויה", ראה אור בהוצאת ספרי עיתון 77 בשנת 2015.
אהבתן את השיר? יש עוד שירים לשבת, במיוחד בשבילכן.
תגובות, שירים שאתן אוהבות ותרצו לשתף- יתקבלו בשמחה ובתודה.