'מי זאת?' שאלה אותי אמי כשהראיתי לה תמונה בה היא מצולמת.
תמונה של אשה כבת 75.
'אמא', אמרתי אז ברוך וגם בתדהמה 'זו את'.
השאלה ששאלה אמי באה מתוך הדמנציה שלקתה בה לפני מותה, אבל עבורי היא באה ממקום עמוק יותר.
כי בעיניה, היתה אמי ונשארה נערה עם צמות שחורות, חולצה רוסית רקומה או חולצה כחולה של הנוער העובד.
בתוך תוכה מאחורי עלבון הגוף והנפש נשארה ילדה.
כלואה בתוך קליפת הגוף הבוגד.
באחד משיטוטי באינטרנט נתקלתי בפרוייקט מדהים של צלם בשם ניקולס ניקסון, שצילם ב- 1975 את אשתו ושלושת אחיותיה, האחיות בראון.
הן העלו רעיון לחזור על התמונה, באותה תנוחה, בכל שנה מחדש וכך הוא צילם אותן עד לשנת 2014.
זה אחד הפרוייקטים המצולמים היפים ביותר שראיתי.
מצאתי את עצמי יושבת ומתבוננת בתמונות במשך שעות.
כתבתי על כך לחברת הילדות שלי, תמר, שיש לה 3 אחיות שתמיד קנאתי בה על הבית מלא הנשים בו גדלה.
מדובר בפרוייקט חזק מאד. בגלל שהוא בשחור לבן, בגלל שאפשר לראות את החיים עוברים עליהן ועלינו בלי להגיד מילה.
רק דרך שינויי הגוף, הפנים, השיער והאופנה.
בידיעה שיש להן אחת את השנייה.
התמונות הוצגו במוזיאונים, והרבה מהמבקרים עמדו מול התמונות- ובכו.
אני יכולה להבין, כי אני ישבתי בבית, הסתכלתי ובכיתי.
על מה בכיתי?
אני הרי לא מכירה אותן, אבל הפרוייקט המשפחתי, הנשי, האישי, האינטימי וגם החשוף הזה כל כך חזק עד שהוא נוגע במי שאני ובמימד הזמן.
בספטמבר ימלאו לי 53.
מכל הדברים שמביא איתם הגיל, אני שמה לב עד כמה אני עסוקה עם הגוף.
הדרבן ברגל ימין, התעבות המתניים, ניתוח עיניים, מכנסי הג'ינס שכבר לא אלבש והעברתי אותם מארון לארון עד שמסרתי בהשלמה וגם בצער.
'התרחבתי' היתה אמא שלי נאנחת ומוסרת ל'תופרת הקטנה' בשוק בחדרה שמלות וחולצות כדי שתרחיב לה אותן.
Photo by Igor Ovsyannykov on Unsplash
אז התרחבתי, לא הרבה אבל מספיק כדי שזה ידיר מנוחה משנת הצהריים שלי.
אני יושבת מול פרוסת עוגת גזר דקה ואוכלת ממנה בפירורים, שהרי ידוע שיש בהם פחות קלוריות.
אני מלחלחת את קצות אצבעותיי, מדביקה לצלחת ומגישה את הפירורים המתוקים לפי.
וכשהעוגה ופירוריה מסתיימים, אני מתחילה לייסר את עצמי: בשביל מה הייתי צריכה את זה? אפשר רק קפה או תמר ליד.
כשהייתי נערה, ואבא שלי הגיע להפסקת צהריים מעבודתו בבנק, הייתי אוכלת איתו ארוחת צהריים שנייה ובפעם אחרת שאני זוכרת עד היום, ישבתי ביום חורף ליד שולחן הפורמייקה במטבח בבית ההורים, בחוץ ירד גשם ובמטבח דלק תנור פיירסייד ישן שהעברנו מחדר לחדר, ואני פרסתי פרוסות עבות של לחם שחור אחיד, ועל כל אחת מהן מרחתי בנדיבות חמאה ועליה ריבת פובידל שהיא הריבה הטעימה ביותר בעולם, וכך אכלתי 6 פרוסות בזו אחר זו.
כלום לא ראו עלי.
הייתי רזה כגבעול וגבוהה כחיטה.
והיום, אפילו הפירורים מכזיבים.
הקיץ מציף אותי בזיכרונות ובלילות אני חולמת על אנשים שאני מכירה וכאלה שלא והכל מתערבב זה בזה. אולי בגלל שלילדות בקיץ, ברחוב, על הדשא, בים, יש צבעים עזים יותר, וריחות של אבטיח על מרפסת עם ונטליטור מסתובב חזקים יותר מאשר הסתגרות חורפית בבית ביום גשום.
ואולי בגלל שיום השנה החמישי למותה של אמי מתקרב ואבא שלי הולך ומזדקן, קומתו שחה ורגליו לעתים כבדות והוא אוחז בזרועי כשאנחנו הולכים זה לצד זו. ואולי בגלל הורים של חברים ומכרים שהולכים לעולמם. כאלה שנדמו לנו תמיד שלא ימותו לעולם, שהרעימו בקולם, שחתכו עבורינו סלט והכינו סנדביצ'ים ועטפו בנייר פרגמנט, ונשאו אותנו על כתפיים והאזינו לטרנזיסטור בשבת בבוקר ורטנו: 'שקט. עכשיו נותנים חדשות', ואספו אותנו אליהם ביד גדולה, מקרבת אל החזה שעליו גופיית אתא לבנה.
אז יש ימים בהם אני עומדת מול המראה ואומרת לעצמי: את נראית נהדר לגילך.
המכנסיים בגזרה הגבוהה מחמיאים לך. השמלה שקנית בסוף עונה יושבת עלייך בול, אז מה אם רואים בטן?
אבל בתוך תוכי אני אותה נערה רזה שישבה ליד השולחן במטבח ואכלה בזו אחר זו פרוסות לחם עם חמאה וריבה כמו האישה בשיר הנהדר של שלומית נעים-נאור שרוצה לעשות גלגלון באמצע שדה קצור.
שבת נעימה ומלאה בתמונות ילדות.
שלכן, יעל
שלושים ושש
שלומית נעים-נאור
אַחֲרֵי חֹסֶר הַנּוֹחוֹת שֶׁבַּגּוּף אֲנִי עוֹקֶבֶת. כְּאֵב מֵצִיק
בְּיֶרֶךְ שְׂמֹאל מוֹשֵׁךְ מֵהַגַּב
הַתַּחְתּוֹן וְעַד לְכֶתֶף שְׂמֹאל וְיֵשׁ כְּאֵב בַּשַּׁחֲלָה
הַיְמָנִית וְאֶת הָעִנְיָן הַזֶּה שֶׁל הַשֵּׁן
כְּשֶׁשּׁוֹתִים מַשֶּׁהוּ קַר אוֹ חַם אוֹ נוֹגְסִים אוֹ לֹא
עוֹשִׂים כְּלוּם בִּכְלָל. דּוֹקְטוֹר כֹּהֵן אוֹמֵר שֶׁאוּלַי זוֹ דַּלֶּקֶת.
וְיֵשׁ אֶת קַו הַגּוּמִי שֶׁמִּתְהַדֵּק וְגוּף שֶׁמִּתְעַבֶּה וּמַכְבִּיד
וְיֵשׁ רְגִישׁוּת יֶתֶר בפנים וְלִפְעָמִים בַּזְּרוֹעוֹת שֶׁאוּלַי קָשׁוּר
אֶחָד לַשֵּׁנִי אוּלַי לֹא וּבַחֹשֶׁךְ כֵּן
וּבְתוֹךְ כָּל זֶה יֵשׁ יַלְדָּה בַּת תֵּשַׁע
שֶׁרוֹצָה לַעֲשׂוֹת גַּלְגַּלּוֹן בְּאֶמְצַע שָׂדֶה קָצוּר פָּתוּחַ
בְּחֹל הַמּוֹעֵד פֶּסַח בְּרָמַת הַגּוֹלָן.
מתוך הספר 'אין לדבר סוף', הוצאת פרדס
שלומית נעים־נאור, ילידת 1974, אשת חינוך ותוכן ופעילה פמיניסטית, עורכת בכתב העת "משיב הרוח" ומתרגמת. בוגרת המסלול לכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן גוריון. מתגוררת בירושלים עם בן זוגה ושתי בנותיהם.
אהבתן את השיר? יש עוד שירים לשבת, במיוחד בשבילכן.
תגובות, שירים שאתן אוהבות ותרצו לשתף- יתקבלו בשמחה ובתודה.