לפני שלוש שנים הצטרפתי לנסיעה לדולומיטים באיטליה, כנהגת רכב מלווה של קבוצת רוכבי אופניים.
ביום הרכיבה הראשון הם פנו ימינה, אני פניתי שמאלה, ואיבדתי את הקבוצה.
אחרי 20 דקות הבנתי שאני מחכה יותר מדי.
בכל זאת קבוצת גלגלי העמק, קבוצת רוכבי אופניים מדוגמים וחתיכים ולא גדוד נהגי הפרדות.
חזרתי, עליתי, ירדתי והבנתי שהלכתי לאיבוד. בדולומיטים.
נו, מה כבר יכול להיות? אז אשב בבית קפה במרכז הכפר הקרוב, בשמש, עם קפה לאטה.
אין מקום טוב יותר ללכת בו לאיבוד מול נוף שהוא גלויה, בשמש איטלקית, פסגות מושלגות והמוני משוגעים מתנשפים בעליות, רכובים על אופניים.
צילום: יעל כרמי
כמה טלפונים, שני גברים איטלקיים שהבינו שיש כאן עלמה במצוקה, כנראה לפי צורת נפנופי הידיים שלי, עצרו והסבירו בחיוך איך להגיע לעיירה הקרובה ושם נפגשנו בכיכר העיר הנהגת האובדת ורוכבי האופניים.
המסע החל.
הנופים מהממים.
שלג שהופך למפל. בתים קטנים צומחים על מדרונות ההרים.
הירוק. הגשום. המושלג.
צילום: יעל כרמי
השוקו הכי טעים הוא בפסגה המושלגת אליה מגיעים מתנשמים אחר רכיבה לעלייה של 2750 מטר.
הקפה הכי טעים הוא בבית הקפה בירידה אחרי סרפנטינת הרכיבה האחרונה, לפני שמתחילים לטפס שוב.
עוגת תפוחי העץ הכי טובה היא בבית הקפה הצמוד לבית הקברות שכביש עובר ממש בתוכו.
צילום: יעל כרמי
ושם, ממש ממול, על הפסגה הבאה עומדת אישה צעירה ותולה כביסה.
מנערת את הכבסים הרטובים, כמוני, מותחת ותוקעת בהם אטבי כביסה, כמוני ושמה ידיה על מותניה בסיפוק, כמוני, כשהכבסים מתוחים ומתחילים להתנועע ברוח.
צילום: יעל כרמי
אני אוהבת כביסה.
את הריח הרטוב, את סיבוב המכונה המהיר והאיטי, את הכבסים היוצאים ממנה מריחים, סוג של פלא קטן.
כשהגעתי לכאן לגור עם האיש שלי בקיבוץ, התגעגעתי לחיי הקודמים.
לעיר, לרחובות, וערב אחד שכבתי בוכה במיטה בלי לדעת אפילו למה וכשנשאלתי עניתי שאני מתגעגעת לחבלי הכביסה שלי, בדירה בחדרה.
ואחרי כמה ימים, צמח לו בחצר שלנו, צמוד למחסן, מתקן כביסה מפואר, ולמרות המייבש, אני נהנית לנער, למתוח, לבחור אטבים בצבעים שיתאימו לבגד או למגבת, לתלות ולהסתכל בסיפוק. עם ידיים על המותניים.
הדברים הקטנים הם פלא.
אטבי כביסה הופכים לתווים על חוט.
המילים הופכות למזון.
פני הורינו הם עברינו ועתידנו.
והלב הנמצא בדיוק במקום בו הוא צריך להיות.
שבת נעימה ומלאה בפלאי פלאות,
שלכן, יעל
והפלא הזה- נדב ליניאל
וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁאַטְבֵי כְּבִיסָה עַל חוּט הֵם תָּוִים שֶׁהַבֹּקֶר מְנַגֵּן
וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁלִּקּוּי הַמְּאוֹרוֹת צוֹרֵף אֶת הָאוֹר לְטַבַּעַת נִשּׂוּאִין
וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁמִּלִּים הוֹפְכוֹת לְמָזוֹן וְהַמָּזוֹן לְמִלִּים
וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁדָּבָר כִּמְעַט אֵינוֹ מַבְדִּיל בֵּין סִיס לְסוּס
וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁהָאֶגְרוֹף נִפְקָח לְפֶרַח שֶׁקְּצוֹתָיו תָּאִים מֵתִים
וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁבַּמֶּרְכָּז, בֵּין הַמֹּחַ לַלֵּב מֻנָּח גָּרוֹן
וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁבֵּין הַמֹּחַ לַמִּפְשָׂעָה מֻטָּל הַלֵּב
וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁכְּשֶׁאָדָם מַבִּיט בְּהוֹרָיו נִגְלִים בְּפָנָיו עֲבָרוֹ וַעֲתִידוֹ וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁכָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ אֵינוֹ יָתוֹם וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁכְּשֶׁמֵּתִים הַשֵּׂעָר וְהַצִּפָּרְנַיִם מַמְשִׁיכִים לְהִתְאָרֵךְ וְהַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁצִּלּוֹ שֶׁל אָדָם נִבְלָע בַּחשֶׁךְ בְּצֵל גָּדוֹל מִמֶּנּוּ
נדב ליניאל (1983) נולד בירושלים. סטודנט לתואר שני בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב, בוגר סדנאות הכתיבה של מתא"ן, "כתובת – מקום לשירה", התוכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל-אביב וכיתת השירה העִברית-ערבית בבית הספר לשירה הליקון. שיריו התפרסמו בכתבי-עת שונים.
אהבתן את השיר? יש עוד שירים לשבת, במיוחד בשבילכן.
תגובות, שירים שאתן אוהבות ותרצו לשתף- יתקבלו בשמחה ובתודה.