זו העונה שלי. הגיעה בשבילי. לכבודה, אני פותחת מוקדם בבוקר את דלת הבית, כדי שהקרירות הזו, הנהדרת, תיכנס הביתה.
בעונה הזו אני יושבת אחרי הצהריים עם כוס קפה על המרפסת, וכבר אין צורך להדליק מאוורר.
זו עונת הרדידים המושלכים על הכתפיים, הצעיפים והפשמינות.
האדום, זה שע. הביא לי מפורטוגל. האפור, זה שקניתי בשוק בוינה, וזה בצבע בורדו, שנקנה פעם באמצע הרחוב, נבחר מתוך גלגל גדול וצבעוני של צעיפים, והפך לחבר נאמן בתיק שאורזים לתוכו את כל הבית.
Keenan Constance www.unsplash.com
זו עונת הדכדכת שבאה עם הרוח היורדת מההר שמעלינו.
זו שמכווצת את הלב למשמע שיר נפלא של הגבעטרון על חמדת העמק, שמעלה דמעות לעיניים למראה תינוקות בעגלולים בשבילי הקיבוץ, לרחש המשמיעים העלים הנושרים על השביל בין הבית למחסן.
זו עונת העננים הגדולים. התפוחים כצמר גפן מתוק, כשמיכות פוך מתכרבלות המחכות לשעתן במגירה מתחת למיטה, וכשהם משתקפים ומוכפלים בבריכות העמק, מתחברים מים ושמיים, והרחוק הופך קרוב, והעכור הופך שקוף.
זו עונת המשתלות. החלפת הצמחים שלא שרדו את גלי החום של הקיץ, כמשו ונבלו, ויש להחליף אותם בצמחים ופרחים חדשים. לדשן ולתחח, ולחכות לגשם הראשון שישקה אותם ויגרום לצבעים להיראות למרחוק.
זו עונת הציפורים הכחולות. הכחלים. שבנוצותיהן מתחלפים גווני הכחול והירוק בכל עוזם, וכשהן פורשות כנפיים ונקלטות בעדשת המצלמה של אישי האהוב, הן נדמות ככתמי צבע מעופפים.
צילום: עודד כהן
זו עונת המרקים. מרקי הירקות, הסמיכים, הצבעוניים, אלה הממלאים את הבית בריח סלרי ושורש פטרוזיליה.
זו עונת ההתכרבלות. רגליים מונחות אלה על אלה. מלוטפות, מרפרפות, מגששות, עוד מעט ייכנסו מתחת סדין וישתלבו אלה באלה.
זו עונת תחילתם של פירות החורף. כבר קלמנטינות, גם אם טרם הושקו בגשם, וטעמם עוד לא עז ומתוק, אחרי שמקלפים את בשר קליפתן לנחש ירוק וארוך ריחן הנשאר על האצבעות הוא ריח העונה.
וכבר גויאבות, שהעולם נחלק בעבורם, לשניים. אלה שמאוהבים ואלה שלא. ואלה לא יוכלו לעולם להסביר לאלה למה כן, ומה יש בפרי הזה ,הבשרני, הניחוחי שממלא את הפה בטעם שאי אפשר להגדיר אותו חוץ מאשר- טעם של גויאבה.
זו העונה בה באמצע הלילה, כשהקרירות מזדחלת מהחלון הקטן, הפתוח, מעל המיטה ומניעה קלות את הווילון, הידיים מחפשות קצה סדין ומושכות אותו על הכתפיים החשופות, ובטן האחד מחפשת את גבו של השני, ובתנועה מערסלת מרדימים זה את זה.
Alisa Nton www.unsplash.com
זו עונת הספרים החדשים. אלה המגיעים לתא הדואר, וכשהם נפתחים, עולה מהם הריח הממכר שאין שני לו של דבק, אותיות ודפים. והם נקראים בכל מקום, בקרירות המרפסת, מתחת לסדין הדק במיטה, וליד שולחן האוכל, כשיד אחת אוחזת בספר והשנייה מגששת בתוך צנצנת העוגיות.
זו העונה בה במקלחת כבר צריך להוסיף לזרם המים הקרים שציננו בקיץ הלוהט, מים חמים, ועוד קצת ועוד, עד שעולה בזיכרון אד המקלחת המהבילה של החורף.
זו עונה של געגוע שלא תמיד יש לו שם. לבית שרחק. להורה שכבר איננו. לילדים שבגרו.
הסתיו פה. על גווניו וענניו, על בקריו הקרירים ולילותיו שמתארכים, על העצבות והיופי, כמו בשירו הנהדר של גיורא פישר, על סוף הקיץ הישראלי, עד בוא החורף.
שבת טובה וקרירה,
שלכן, יעל
גיורא פישר הוא משורר, מורה לתנ"ך ורפתן ישראלי.
פישר נולד וגדל במושב אביגדור, שם הוא מתגורר עד היום עם אשתו ובניו. הוא בעל תואר שני במקרא, ושימש כמורה לתנ"ך בבית הספר התיכון בבאר טוביה. במקביל לכך החזיק ברפת גדולה.
כילד וכנער כתב שירים ופזמונים אך בבגרותו זנח את הכתיבה, ושב אליה לאחר שבנו מרום נפל בשנת 2002 בעת פעילות צה"ל בג'נין.
שיריו של פישר התפרסמו בהליקון ובמוספי הספרות של הארץ וידיעות אחרונות. פרסם שלושה ספרי שירה.
כמו כן זכה פישר בפרס רמת גן לשירת ביכורים לשנת תשע"א - 2011.
אהבתן את השיר? יש עוד שירים לשבת, במיוחד בשבילכן.
תגובות, שירים שאתן אוהבות ותרצו לשתף- יתקבלו בשמחה ובתודה.
♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥
בתחילת כל שיעור בסדנאות שלי, אני מקריאה שיר. רגע של הקשבה ושקט המוביל אותנו לכתיבה ויצירה. מוזמנות להירשם ולהגיע לסדנה הקרובה בתל אביב.