'מה אוכלים בבתים של אחרים?' שאלה בתי הצעירה כשהיתה קטנה.
שעת ערב ישראלית.
בחלונות הבתים ברחוב עולה אור.
שעת קרקושי הסירים והמחבתות.
שעת הירקות הנחתכים על קרש עץ.
קוביות עגבנייה.
עיגולי מלפפון.
גרור גזר.
פה ושם צנונית או קולרבי.
לפעמים חסה.
פלפלים צבעוניים.
לכל בית חיתוך משלו.
יש כאלה החותכים את העגבניות לריבועים קטנים ומדויקים.
יש כאלה המשאירים חיתוך גס ולא אחיד.
כאלה הקולפים את המלפפון, וכאלה המשאירים אותו בקליפתו.
צילום: יעל כרמי
כשהייתי נערה, הוזמנתי לארוחת ערב בביתה של אחת מחברותיי.
למדנו יחד למבחן כלשהו. הערב ירד והבטן קרקרה.
'את נשארת איתנו לארוחת ערב', פסקה חיותה הירש, אמה של חברתי, רונית.
וכמו שאין מטבח אחד דומה לשני, ואין קיפול שמיכה אחת דומה לשניה, כך אין סלט אחד דומה לסלט אחר.
בזיקת המלח היא אחרת.
הזלפת שמן הזית היא אחרת.
סחיטת הלימון הטרי היא אחרת.
לתוך הסלט בביתה של חברתי הוסיפה אמה בצל.
אצלנו בבית לא היה בצל בסלט.
ותוך כדי אכילת הסלט האחר, הרענן, הנושך, נזכרתי ואני נזכרת גם עכשיו בירקות חתוכים שהוגשו בגן בו הייתי כילדה, בעיר ילדותי, חדרה.
עוזרת הגננת, בת-ציון שמה, הניחה לצד הירקות שנחתכו גס רצועות ירוקות וארוכות של בצל ירוק.
נגסתי בו.
ממרחק השנים אני זוכרת את הטעם העז והאחר שמילא את פי.
את החריפות העדינה שהעלתה דמעות בעיניי.
כשחזרתי מביתה של חברתי באותו ערב, החלטתי שמהיום אוסיף בצל לסלט.
הניסיון לא עלה יפה, הוריי לא אהבו את התוספת וחזרנו לסלט הרגיל שלנו.
צילום: יעל כרמי
בשבתות בבוקר אנחנו אוכלים ארוחת בוקר בחדר האוכל של קיבוצנו.
זו ארוחת בוקר שאני מחכה לה כל השבוע.
גושי חביתה גדולים, שניים או שלושה נתחים של דג מלוח, גביע קטן של קוטג', ריבוע גבינה מלוחה וירקות.
אני אוהבת להתבונן בוותיקים המביאים על מגש האוכל ירקות שלמים ועוסקים במלאכת החיתוך והתקנת הסלט על המגש עצמו.
כל אחד חותך אחרת. יש החותך לעצמו בלבד, יש החותך ועורם מגדל גבוה וממנו מחלק לילדיו ולזוגתו.
בן זוגי חותך סלט לשנינו בחדר האוכל - צילום- יעל כרמי
'מה אוכלים בבתים של אחרים?' שאלה אז, בתי הקטנה.
'חביתות וסלט' עניתי לה.
זה טעם ארוחת הערב שלנו.
זו ארוחת הערב האהובה עלי.
הטעם הפשוט, המוכר, שיש בו את הבצל הירוק של בת ציון, את הבצל של חיותה, את העגבניות בחיתוך הגס של אמי, את ריבועי המלפפון המדוייקים של אבי, את מיץ הסלט בו אני אוהבת לטבול פרוסת לחם ובו מרוכזים כל הטעמים כולם.
החמוץ, המלוח, הישראלי והביתי.
בשירו הנהדר 'בשעה זו' כותב יונתן ברג על היש ועל האין, על שעה של חסד ושעה של חסר, על מי ששולחנו מלא ומי שגרונו חסר, ואיך כל אלה, נאספים למוזיקה של חביתה וסלט.
שבת נעימה ומלאה במאכלים טעימים,
שלכן, יעל
בשעה זו / יונתן ברג
בְּשָׁעָה שֶׁחִלּוּף הַשְּׁמָשׁוֹת גָּלוּי, וְאָנוּ נֶאֱסָפִים מֵאֶלֶף מַכּוֹת הַיּוֹם לְצל הַדִּירָה, שָׁעָה שֶׁאַתְּ מְדַבֶּרֶת עם אִמְּךָ בִּרְכִילוּת פְּשׁוּטָה וּנְכוֹנָה שֶׁל שְׁלוֹם הָאֲהוּבִים וַאֲנִי כּוֹתֵב כְּדֵי לִשְׁכֹּחַ .
בְּשָׁעָה שֶׁהַיָּם מִתְמַסֵּר לָאֹפֶק וְנִבְלַע וְהָרוֹחֲצִים מְנַקִּים מֵעַצְמָם שֶׁמֶשׁ וּבָאוֹר הַקָּלוּשׁ גּוּפָם הָרָפוּי נִדְמֶה כַּפרִי, וְעַל הַטַּיֶּלֶת אִמָּהוֹת מְנַעְנְעוֹת חֶרֶשׁ אֶת הַיֶּלֶד הַמְּנֻמְנָם מַצִּילוֹת וּמְמַלְמְלוֹת,
בְּשָׁעָה זוֹ, מִישֶׁהוּ יוֹרֵד עַל בִּרְכָּיו מֵרָעָב וּפַעֲמוֹן גְּרוֹנוֹ שָׁבוּר, הַהוֹוֶה שֶׁלּוֹ אָבוּד, הוּא מְדַבֵּר לְלֹא שׁוֹמֵעַ מֻפְקָר לַדָּרוֹם שֶׁל הַגּוּף, מִישֶׁהוּ נֵעוֹר אֶל הַזַּעַם וּמַכְהֶה אֶת עֶמְדוֹתָיו, הָאֶגְרוֹף הַיַּלְדוּתִי שֶׁלּוֹ
יַהֲפֹךְ לְגֶבֶר קָשׁוּחַ, בַּהֲרִיסוֹת הוּא אוֹסֵף מַתֶּכֶת לַכִּיס, אַלִּימוּת לַלֵּב.
בְּשָׁעָה זוֹ שֶׁאַתְּ מְסַיֶּמֶת לְדַבֵּר וְיוֹרֶדֶת אלַי, מַחְזִיקָה אוֹתִי מוּל הָאוֹר שֶׁלְּךָ, אַחַר כָּךְ מְמַלֵּאת אֶת הַבַּיִת בַּמּוּזִיקָה שֶׁל חֲבִיתוֹת וְסָלָט,
בְּעוֹלַם הַכֹּל עַל הַקָּצֶה, וְאֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ אֶת הָרַעַשׁ הַקָּשֶׁה שֶׁל שֵׁשֶׁת יָמַי הַמַּעֲשֶׂה.
יונתן ברג (נולד ב-14 באוגוסט 1981) הוא משורר ישראלי. זוכה פרס יהודה עמיחי.
ברג גדל במשפחה דתית ביישוב פסגות שבהרי בנימין, ולמד בישיבה תיכונית אותה עזב בגיל 16. בשירותו הצבאי שירת בנח"ל והשתתף במבצע חומת מגן. בוגר תואר ראשון באוניברסיטת תל אביב ותואר שני באוניברסיטת חיפה. ברג הוא ביבליותרפיסט במקצועו, ובנוסף כותב כיום באתר וואלה!.
אהבתן את השיר? יש עוד שירים לשבת, במיוחד בשבילכן.
תגובות, שירים שאתן אוהבות ותרצו לשתף- יתקבלו בשמחה ובתודה.