בנותיי נולדו בחורף.
הבכורה בינואר.
הצעירה, 7 שנים אחריה, בפברואר.
מעין, בכורתי, נולדה כשגרנו בחיפה בדירה בבניין גבוה, בקצה כביש אליו עלתה וטיפסה מכוניתנו הישנה.
חורף 93 היה קר מאד.
הרוחות סערו בחוץ, הטמפרטורה ירדה ואני הייתי ספונה עם תינוקת קטנה בחדר השינה שלנו בו דלק רדיאטור מרגע שילדתי.
חדר השינה היה חם ועלה ממנו ריח תינוקות וחלב.
Bastien Jaillot www.unsplash.com
סלון הבית נראה לי רחוק.
כמו בארץ אחרת.
כאילו השארתי את עצמי בסלון עוד בטרם הפכתי לאם.
שם, בסלון, הייתי אישה צעירה עם בטן גדולה וציפייה.
וכאן, בחדר השינה כבר הייתי לאם.
הבדלי הטמפרטורה בין הסלון לחדר השינה היו גדולים.
כמו בין מדבר לים.
כמו בין שלג לשרב.
כשנרדמה, חמקתי לסלון להצטמרר מקור, לתת מנוחה ללחיים הלוהטות מחום החדר,
להיזכר בעצמי.
עיתון סוף השבוע שנקנה בכל שבוע מתוך הרגל נשאר סגור ואיש לא עלעל בדפיו מרגע שכל זמנינו הוקדש לתינוקת הקטנה והחדשה.
עדות לחיינו הקודמים.
בטני שהכילה אותה, הלכה וקטנה.
נשארו עליה סימני מתיחה, כמו שבילים על מפה.
'את מאמינה שבשנה הבאה בזמן הזה כבר אהיה חיילת?' שואלת בתי הצעירה, המתבגרת.
קשה להאמין.
בחדר השינה שלנו על הקיר, תלויות תמונות ילדינו כשהיו קטנים.
התום הזה.
המבט.
סיכת פרפר בשערך.
כף יד קטנה בתוך כף יד גדולה ומגינה של אבא. של אמא.
אני אוהבת חורף.
הוא מזכיר לי את בטני הגדולה בה שטו בנותיי בתוך רחמי.
את תנועתן כדגיג קטן במים.
Levi xu - www.unsplash.com
אכלתי בשבת שעברה ארוחת בוקר בבית קפה עם בנותיי.
'אתן הילדות שלי' אמרתי להן בפרץ אמהי, 'ילדות של אמא'.
הן הסתכלו אחת על השנייה באותו מבט השמור לאחיות כאומר: 'אמא שוב יצאה מדעתה'.
טוב לי שהן גדולות כאלה, נשים צעירות.
אני שמחה בעצמאותן, בבחירת דרכן.
בהיסוס ובביטחון.
בבלבול ובהתווית הדרך.
ימי הגשם הם טובים. האוויר נקי וריח רטוב עולה מהדשאים.
וכשהחלל הפנימי מתרחב, מתמלא ומתרחב איתו גם הלב.
שבת נעימה ומלאה בלב מלא וגשמי ברכה,
שלכן, יעל
ימים של אופק
סבינה מסג
יָמִים שֶׁל אפֶק צַר.
אֲנִי אֲסוּפָה לְתוֹכִי כְּמוֹ מַיִם בְּבוֹר.
מַחְשְׁבוֹתַי מְעַצְּבוֹת אֶת עַצְמָן בְּלִי עֶצֶב, בְּלִי עַצְבָּנוּת,
לְפִי מִדּוֹת הֶחָלָל הַפְּנִימִי:
הַבֶּטֶן הָרְחָבָה
והַצַּוָּאר הַדַּק.
הֲרֵי הַהִרְהוּרִים אוֹסְפִים לִי אֶת הַגֶּשֶׁם.
פְּלָגִים פְּלָגִים זוֹרְמִים אֵלַי.
אֲנִי הָרִבּוּי הַהוֹפֵךְ
לְאֶחָד
וִילָדַי גַּם הֵם שׁוּב בְּתוֹכִי,
הַכּל לִפְנֵי אוֹ אַחֲרֵי הַכּל –
הַהֵרָיוֹן תְּמִידִי.
סבינה מסג (או בשם העט שלה לספרות ילדים, עדולה; נולדה ב-1942) היא משוררת עברית, מתרגמת וסופרת לילדים.