האם גם אתם צורפתם לאחת מקבוצות הזיכרונות הרבות שקמו בפייסבוק?
לפני כמה שנים הוזמנתי למסיבת מחזור של בית הספר היסודי 'אחד העם' בחדרה ולא רציתי ללכת.
'מה יש לי לעשות שם?' רטנתי לחברתי תמר אותה הכרתי בתיכון ומאז לא נפרדנו,
'לא אהבתי את בית הספר ההוא, שמחתי שסיימתי אותו, אז להיזכר? במי? לא זוכרת אף אחד ובכלל, אין לי מה ללבוש'.
ומרגע שאמרתי 'לא רוצה' ניקרה ההזמנה בעיניי בכל פעם שעברתי ליד השולחן.
ומצאתי את עצמי מחפשת את ספר המחזור של בית הספר ומוצאת אותי בשיעור ארוך שעבר אין סוף אבו עגילות, החלקות, יישור במים וסיכות לצד אחד, ואחר כך לצד השני, העיקר שיהיה ישר, והוא נשאר סורר.
וכנראה גם אני.
פעם, אחרי הצהריים, בא לבקר אותי אחד מחבריי לשכבה שכולנו קראנו לו 'פושי' ועד היום אני לא זוכרת אם שמו היה משה ואם היה לו שם אחר בכלל, ואני כל כך התרגשתי מביקורו הבלתי צפוי, ורק אחרי שהלך, גיליתי לחרדתי שישבתי איתו כשהפוני שלי רטוב ומהודק במיליון סיכות לצד ימין!!!!
הלכתי למפגש. היתה לי ברירה? התקשרו אלי ואמרו שבלעדיי זה לא יילך.
קניתי שמלה יפה והלכתי.
וכשהגעתי לגג בחדרה בו נערך המפגש קמו עלי כל שנות נערותי.
נערים ונערות שהפכו לגברים ונשים.
את חלקם זיהיתי מייד וחלק מהם התביישתי והתנצלתי ואמרתי שהשנים והזמן והזיכרון וסליחה, וברגע שאמרו את השם - נפלנו אחד על צווארו של השני.
וכך, ישבנו במעגל, בערב קיץ נעים, וכל אחד סיפר על עצמו.
כאילו סידרנו שוב את שולחנות הכיתה הירוקים צמודים לקירות, ולפניהם במעגל את הכיסאות והתיישבנו לשעת חינוך.
נערות שהיו דקות אז, בגרו והתעגלו.
נערים שהייתי מתבוננת בהם בסתר, מתאהבת בכל יום במישהו אחר, החלו להקריח.
והיו כאלה שנשארו כמו שהיו.
למשל, גילי.
ששערו נשאר מקלות חלקות ושחורות, והוריו חגגו לו יום הולדת בחוף הים! בערב! עם מדורה!! והוא בא למפגש במיוחד משוייץ בה הוא מתגורר.
למשל, רונית, שעד כמה שהגשר על שיניה התאמץ ליישר אותן, מרגע שהוסר, הן חזרו למצבן המקורי.
אני, את הגשר שלי, זרקתי לפח. פלטה וורודה ומעיקה, וכשאבא שלי גילה, נו, נו, אל תשאלו.
כשהרוב עזבו, נשארנו גרעין קטן וקרוב עד ארבע לפנות בוקר ולא הפסקנו לדבר.
וזהו.
ונגמר.
ואחר כך כבר לא נשארתי בקשר עם אף אחד.
זיכרונות ילדות חדרה, היא הקבוצה אליה צורפתי.
וכך אני מוצאת את עצמי מול שאלות כמו:
מי זוכר את השיעורים בחווה החקלאית?
באיזה בית ספר למדתם?
איזה מחנך אהבתם במיוחד?
וכשעלתה השאלה מי זוכר את ד"ר וילדר, רופא הילדים המיתולוגי, חייכתי לעצמי.
ד"ר וילדר היה ה-רופא. ה-פסיכולוג. ה- מייעץ.
הוא היה משענם של כל אמהות חדרה ואם ד"ר וילדר אמר ופסק- לא מערערים עליו.
וכל ים הזיכרונות הזה מציף אותי ומתערבב עם סיפורי החיים והזיכרונות של משתתפי הסדנה שלי 'מאירים זיכרונות' ואחרי שיעור כמו 'התמונות שבאלבום' אני לא נרדמת מרוב התרגשות.
תמונות וסיפורים.
בגדים וחפצים.
בתים ורהיטים של פעם.
לדרך בה הלכו יחפים מבית לבית הספר וחזרה.
לקציצות עשויות מלחם וחצילים.
לגננת ולילדים בגן.
לצעצועים ולמשחקים.
אמא ואבא.
פעם, אחרי הרצאה שהעברתי לוותיקי עמק חפר, התקשר אלי אחד המשתתפים, גבר בן 80 ויותר וסיפר לי שהוא יושב מול תמונת אמו שמתה כבה 50 שנה, בוכה וכותב.
בכיתי איתו.
מה עשינו לפני שהיינו כאן, שואלת הדס גלעד בשירה היפה.
האם היה עולם לפני שהיינו כאן ודהרנו על אופניים בירידת תנובה הגדולה בחדרה ואכלו ווימפי שעד היום הוא ההמבורגר הטעים בעולם, והיכן הם כל האנשים, ההורים והמורים שמילאו את עולמנו וברגע שהם נעלמים, גם אנחנו, קצת, נעלמים איתם ובעיקר תוהים איך זה יכול להיות.
בעוד שבועיים, בתי הבכורה תהיה בת 25 ואני שואלת את עצמי איך זה יכול להיות.
ובתי המתבגרת תהיה בת 18 ואני שואלת את עצמי איך זה יכול להיות.
ואת זה שכבר אין לי אמא.
החיים גואים ורודים ומזכירים.
קבוצות הפייסבוק מאירות זיכרון באמצע היום וכל האנשים האלה, החיים והמתים, ההורים והילדים, המחנכים והמנהלים, מדפדפים יחד באלבום תמונות ענק של חיינו.
שבת נעימה ומלאה בזיכרונות ילדות,
שלכם, יעל
הדס גלעד מֶה עָשִׂינוּ לִפְנֵי שֶׁהָיִינוּ כָּאן? אֲנִי זוֹכֶרֶת רְכִיבַת אוֹפַנַּיִם פְּרוּעָה, מוֹרָד, שְׁכָבוֹת קַלּוֹת רוֹפְפוֹת, מָה שֶׁאֶפְשָׁר אֶפְשָׁר הֲלִיכָה לֵילִית חוֹבֶרֶת לַהֲלִיכָה לֵילִית שָׁעוֹת קְטַנּוֹת, שִׂיחָה עַל הַחַיִּים בַּמִּרְפֶּסֶת. מִי הָיִינוּ לִפְנֵי הַפְּעֻלּוֹת הַשּׁוֹטְפוֹת לִפְנַי הַכָּאן הַגָּדוֹל הַמְּמַסְמֵר אוֹתָנוּ לַהוֹוֶה כַּמָּה חָפְשִׁיִּים, בְּחוּטִים דַּקִּים שֶׁהָלְכוּ וְהִתְעַבּוּ נִכְרַכְנוּ הַחַיִּים גּוֹאִים בָּנוּ גּוֹאִים וְרוֹדִים.
הדס גלעד (1975) בעלת תואר ראשון בספרות ובכתיבה יוצרת מאוניברסיטת תל-אביב, פירסמה שירים בכתבי עת שונים, מנחה סדנאות כתיבה, מלווה תהליכי כתיבה ועריכה. מתגוררת בתל אביב.