• יעל כרמי

כּוֹס של יַיִן לְיַד כּוֹס הַקָּקָאוֹ


כשפתחתי את דלת המקפיא ראיתי נטיפים קטנים של קרח שהצטברו.

'מי שכח לסגור את הדלת? שאגתי לחלל הבית ואיש לא ענה.

זה קורה לא מעט שאני חוקרת ושואלת מי עשה ומתי ובאורח פלא אין אף אחד שאפשר להאשים אותו.

בני הבית שקטים כדגים.

הם הרי לא משתמשים במקרר, הוא נפתח ונסגר מעצמו.

על השיש במטבח בבית הוריי היה תלוי משפט שמקורו בערבות פולניה:

בבית הזה אין משרתים!

בלילה, בשקט, כשהוריי ישנו, הייתי מתגנבת בשקט למטבח לחפש 'משהו'.

אתם מכירים את ה'משהו' הזה? הוא לא מתוק ולא מלוח.

לא חמוץ ולא חריף.

הוא מין משהו כזה. לבטן ובעיקר לנשמה.

שעת ה'משהו' היתה מוציאה ממני דברים יצירתיים כמו:

סנדביץ' של שני ביסקוויטים פתי בר עם ריבה אדומה.

פרוסת לחם שחור שנשכחה בארגז הלחם ועליה אפשר למרוח חמאה ולשים בצל מה'ציבלע' הבצל של הדג המלוח.

כף אחרונה של סלט החצילים, בין הדברים הבודדים שאמי ידעה להכין והרי ידוע שהכף האחרונה היא הטעימה ביותר כי ספגה את כל הטעמים והכפות שטעמו ממנה וגם אחרי ששוטפים את קופסת הפלסטיק המיועדת רק לה, עדיין נשאר בה ריחו של הסלט וידיה של אמא.

'המטבח סגור' היתה אמא מזדעקת מחדר השינה לא משנה מה הייתה השעה, הרי ידוע שאמהות לא ישנות אף פעם וגם הוסיפה 'שלא תעשי לי שם ברדק'.

בכלל, כל הדברים בבית היו הרכוש של של אמא, אנחנו רק היינו אורחים במטבח, בסלון, במרפסת ובחדר האמבטיה.

'מי עשה לי פסיעות?' היתה שואלת אחרי שעברה עם סמרטוט לח על הרצפה ואנחנו, חסרי כנפיים שכמונו, לא יכולנו לרחף בין החדרים בלי לגעת ברגלינו ברצפה ועשינו 'לה' פסיעות.

'אל תאכלו לי מהמרק, בישלתי לכל השבוע, אין טבחים פה', הייתה גוערת בנו כשעמדנו לידה מחכים לירקות המבושלים שייצאו ממרק העוף שהתבשל, מסכן, למוות, בסיר לחץ.

סליחה, אמא, זה לא מרק עוף

אחוזת אימה הייתי בטוחה שהנה כל הבניין שלנו ברחוב רמב"ם בחדרה עומד לעלות בסערה השמיימה בגלל האדים והלחץ שיצאו מהסיר.

רק אמא ידעה את הרגע המדוייק בו אפשר למשוך את הצ'ופצ'יק השורק והמאיים, לאחוז במגבת את השיבר העגול בראש הסיר, לסובב אותו במאמץ, ואז היה נשמע מין 'פק' כזה וכל המטבח התמלא בריח של גזר וסלרי, פטרוזילה ובצל. את כל הירקות היתה אמא מעבירה לתבנית אמייל לבנה ששוליה כחולים, ואנחנו, אחי ואני היינו אוכלים את הירקות הלוהטים מתוך התבנית.

את המרק הזה היינו אוכלים ביום ראשון, ושני ושלישי וביום רביעי כשכבר עקמנו את הפרצוף הגיע אחד ה-משפטים שמשננים אותו היטב בבית הספר לאמהות המורישות רגשי אשם לילדיהם:

'מה פתאום זה לא טעים לך? אתמול אמרת שזה טעים!'

ואם המשפט הזה לא עזר הגיע המשפט שהולך לאורך הדורות דרך ערבות פולין, רוסיה, עבר את דרך המשי, והגיע גם לטוניס ומרוקו כי הרי ידוע שכולנו פולנים:

'אתם יודעים כמה אבא ואני עובדים קשה כדי שיהיה לכם אוכל על השולחן וזו התודה שלכם?'

כשפינינו את בית ההורים, אחרי שאמי נפטרה ואבי עבר לגור בדיור מוגן, עמדנו המומים מול כמויות החפצים שקנו 'כדי שיהיה' וכי 'היה במבצע'.

קומקומים חדשים בקופסתם חילקנו במתנה לכל השכנים בבניין.

ארון שלם מלא במגבות מטבח חדשות, ואם יהיה מחסור בארץ בנייר טואלט, אבא שלי יהפוך למיליונר, כי בבוידעם, היו 7 מזוודות של נייר כזה בכל הצבעים והסוגים.

'מה אתם רוצים, היה במבצע'.

מדי פעם, כשאני חוטפת קריזה על בני הבית, שלא מקשיבים ממילא, אני עומדת מול הארונות המלאים ושואלת בעיקר את עצמי : בשביל מה צריך את כל זה.

בסופו של דבר אנחנו מבשלים בשני סירים שאנחנו אוהבים במיוחד, אולי שלושה.

ישנים על שלושה סטים של מצעים, קשורים אל הכרית הישנה שלנו, נעלי הבית המרוטות שכבר למדו את צורת כף רגלינו ובלילה, כשאני מחפשת 'משהו' אני מוציאה שני ביסקוויטים פתי בר, שהם הביסקוויטים הטובים ביותר בעולם, מורחת על אחד מהם ריבה אדומה, מועכת את השני מלמעלה, נוגסת, ויודעת שאני בבית.

שבת נעימה ומלאה בחפצים וריחות של בית,

שלכן, יעל

כדורים פורחים - אורית גידלי

וְהַבַּיִת נִמְלָא וְנִמְלָא חֲפָצִים, כְּאִלּוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה שֶׁמֻּשְׁלָכִים

כְּבֵדִים לָאֲדָמָה, מִן הַכַּדּוּר הַפּוֹרֵחַ שֶׁהָיָה אֲנַחְנוּ,

כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲלוֹת הַרְחֵק מִכָּאן,

צִבְעוֹנִי וְזָכוּר.

הַיְלָדִים בְּמִטּוֹתֵיהֶם, שְׁלֵמִים כְּמָצוֹר,

וְהֶמְיַת הַמְּכוֹנִיּוֹת בַּכְּבִישׁ לְיַד הַבַּיִת

כְּמוֹ קוֹל מָטוֹס מַנְמִיךְ,

מְנוֹעָיו כְּבָר טָסוּ רָצוֹא וָשׁוֹב.

עַכְשָׁו הוּא זְמַן טוֹב לְהִתְכַּנֵּס בַּחֶדֶר.

אַתָּה שֶׁמַּצְחִיק אוֹתִי, אֲנִי שֶׁצּוֹחֶקֶת.

לְהַחְלִיף דְּבָרִים עַל הַיּוֹם הַזֶּה

כְּאִלּוּ רַק הֹוֶה חָשׁוּב לָנוּ בִּכְלָל.

עַכְשָׁו הוּא זְמַן טוֹב לָעֲיֵפוּת הַנְּעִימָה

יוֹתֵר מִן הַמַּסָּע, וּכְשֶׁאֲנַחְנוּ נִכְרָכִים

לְמִי אִכְפַּת מִכַּדּוּרִים פּוֹרְחִים.

כָּאן, מְשׁוּכָה לָאֲדָמָה,

מֻנַּחַת כּוֹס שֶׁל יַיִן לְיַד כּוֹס הַקָּקָאוֹ.

וְהַמִּכְתָּבִים לְמִיּוּן הֵם הַמִּכְתָּבִים שֶׁלָּנוּ,

וְהַמְקָרֵר הַיָּשָׁן הוּא הַמְקָרֵר שֶׁלָּנוּ,

וְכֹחַ הַמְּשִׁיכָה הוּא כֹּחַ הַמְּשִׁיכָה שֶׁלָּנוּ,

וְהָאֵד הַמָּתוֹק הָעוֹלֶה מִן הַקָּקָאוֹ

מְשַׁכֵּר אוֹתָנוּ כְּיַיִן.

אורית גידָלי היא משוררת ישראלית.

מנחה סדנאות כתיבה, בשנת 2014 ייסדה את בית הספר לכתיבה ספרותית, "סדנאות הבית", יחד עם שותפה הסופר אשכול נבו. גידלי מלמדת במחלקה לספרות של אוניברסיטת תל אביב.

#אוריתגידלי #מרקעוף #פולניה #חפצים

188 צפיות
  • לכידה לוגו סלונה 1
  • Facebook Social Icon
  • instagram-1581266_960_720
טל': 052-3716176

כל הזכויות, על האתר ותכניו שמורות ליעל כרמי 2017 ©