• יעל כרמי

בִּתְשוּקָה לַעֲשוֹת כְּבִיסָה


'תפתח לי את הדלת, הידיים שלי מלאות כביסה', אני אומרת לאיש שלי.

ערב שבת.

כבר סיימנו לאכול בחדר האוכל.

כבר חיטטנו בארונות למצוא 'משהו', מסתפקים בקוביית חלבה עם פולי קקאו ותפוז.

שקט וקר בחוץ.

הקיבוץ נם.

ואני בדרך למחסן עם כביסה.

'חמדה', הוא אומר לי, 'לילה, קר, חורף, תעזבי עכשיו ובואי למיטה'.

אני אבוא, תיכף, אבל עכשיו אני צריכה לתכנת את הטיימר של מכונת הכביסה כך שיתחיל לעבוד בעוד רגע, נראה, אם עכשיו 10 באמצע הלילה ואני רוצה שהמכונה תסיים בשמונה בבוקר זה אומר 8 שעות של המתנה.

לא שלי, של המכונה, טוב, קצת גם שלי.

כביסה.

מה יש במילה הזו ובפעולה הזו שמוציאה מאתנו כל כך הרבה אמוציות?

אני רק מזכירה את המילה הזו בסדנאות והרצאות וכל הנשים מתעוררות והחדר מתמלא בעצות ודרכי הפרדה חד צדדית בין לבנה לכהה והשוואות של אבקות כביסה.

אין אישה שאין לה יחסי אהבה שנאה עם סל הכביסה שלה, נכון?

אנחנו מביטות בשנאה יוקדת בסל הכביסה המלא, ומאוהבות בו כשהוא ריק.

זה קורה לפעמים הפלא הזה.

והזמן הזה בין הריק למלא הוא כל כך קצר עד שאפילו בנאס"א לא מצאו לו שם, כי מייד מישהו זורק גרביים, חולצה, מגבת והנה, הסל היפה הזה שבמו אוזניי שמעתי אותו נאנח ואומר: 'א-מחייע, אפשר לנשום קצת', מתמלא שוב. כמו נס פך השמן.

לפני כשנה נפרדתי ממכונת הכביסה שלי. 17 שנים גרנו יחד. אני והיא. אני בכל הבית, והיא במרפסת הכביסה. אם יש מישהי שמגיע לה כבוד בבית - זו היא, מכונת הכביסה שלי. הטלטלות, הערבובים, הסחיטות, האנחות והגניחות, ההתמלאות עד שאי אפשר להכניס אפילו קוצו של גרב, וההתרוקנות. כביסה זה טקס, ומסתבר, לצערי, שכל אחד מבני הבית מתייחס אחרת לטקס הקדוש הזה. בחדרה של המתבגרת אין לדעת אף פעם מה לכביסה ומה לא, הכל נראה אותו דבר. מבולגן ומבורדק.

'בשביל מי אני מקפלת?' אני עומדת בפתח החדר, ידיי על מותניי, רק סינור חסר לי והנה אני אמא שלי, שהייתה נכנסת בשקט בשבת בבוקר לחדר נעוריי כדי לאסוף כביסה: 'תמשיכי לישון, אני רק אוספת כביסה, מה את מתעצבנת, אם היית שמה את הכביסה בסל לא הייתי מעירה אותך אין משרתים פה'. ע. יורה את הבגדים שלו כאילו היה צלף, מנסה לקלוע ממרכז הסלון ועד לסל הנצרים בחדר השינה. ואני-או! בשבילי ע. הרכיב מתקן איסוף כביסה מיוחד במקלחת שעשוי מציפית ישנה, שתפרתי לה ארבע אוזניים התלויות על ארבעה ווים, בתוך ארון המקלחת, ולשם אני משליכה את הכביסה שלי, עד שהגיעה זמנה להיאסף עם אבותיה ואימותיה למכונה במחסן.

כשהגעתי לכאן, לקיבוץ, הבאתי איתי את מכונת הכביסה העירונית שלי. 'במחסן?' הזדעזעתי, 'המכונה שלי תגור במחסן?' 'את יכולה לגור איתה ביחד,' אמר לי ע. בשלווה האופיינית לו, 'יש שם מזרון, ננקה אותו, וככה תוכלי לישון לידה. תעירי אותי כשיבואו התנים'. במחסן עמדה מכונת הכביסה של ע. הסתכלתי בה בחשד ובמשטמה. מכונת כביסה פרטית בקיבוץ שהמכבסה בו היא מוסד? המכונה הסתכלה עלי מצידה באיבה גלויה והסתירה את העובדה שכדי לגרום לה להתרוקן ממימיה ולסחוט, יש לצאת מהבית, לפעמים באמצע הלילה, כדי לסובב את כפתור הסחיטה.

*המכבסה הראשונה בקיבוץ הזורע, 1941, צילם: פריץ גולדשמיד, מתוך ספר קיבוץ הזורע 1936-1996 מעגלי יחיד ויחד

ניצחנו, המכונה שלי ואני. את כל התנועה הקיבוצית ניצחנו, והמכונה הלא סוחטת נותקה ממכשירי ההחייאה שלה, ואלה חוברו אחר כבוד למכונה העירונית. הזדקנה המכונה שלי. וכשריצפת המחסן התחילה מתמלאת במים אחרי כל סיבוב, הבאנו את מתקן המכונות. 'פייגר', פסק האיש 'הלכו הלגרים, אין מה לעשות- לזרוק'. במוצאי שבת, יום לפני שנפרדנו, עמדה המכונה היפה, הישנה, החלודה והחבוטה שלי על המרפסת במקום של כבוד. ע. ובניו סחבו אותה לשם במאמץ כדי שהמובילים, אלה שהביאו את מכונת הכביסה החדשה, יפנו אותה. 'חמודה שלי,' ליטפתי אותה, 'כמה קשה עבדת כל חייך, רק את והצינורות יודעים לאן העלמת גרביים, ואיך אספת שקל לשקל, מאלה שנשכחו בכיסים.' 'נוחי בשלום על משכבך, היית פועלת נאמנה בצבא הכביסה הגדול.' במחסן עומדת גיברת מכונת כביסה חדשה, עם קיבולת של 7 ק"ג. יש לבנות איתה יחסים חדשים, ולפנק באבקה ומרכך ריחניים. אני עוברת כמו רוח סערה בין החדרים עם סלסלת האיסוף המתמלאת בכבסים, וכמו תמיד, רגע לפני שאני יוצאת למחסן אני נותנת לבני הבית הזדמנות אחרונה ושואגת: 'יש למישהו עוד כביסה'?

הנה שירה הנהדר של ריקי כהן, על ערימות כביסה וחיים הממלאות את החדרים.

שבת נעימה ומלאה בריחות כביסה,

שלכם, יעל

עֲרֵמָה מְלֻכְלֶכֶת בְּכָל חֶדֶר אֶתְמוֹל בַּבֹּקֶר עָלְתָה הַשְּׁכֵנָה, נָאוָה וְנָקְשָׁה. נָשְׁפָה לִי סִילוֹן עֲנָקִי שֶׁל עָשָׁן בַּפַּרְצוּף וְאָמְרָה הַמּוּזִיקָה שֶׁלָּךְ הוֹרֶגֶת אוֹתִי. הַחַיִּים הֵעִירוּ אוֹתִי לִפְנוֹת בֹּקֶר בִּתְשׁוּקָה לַעֲשׂוֹת כְּבִיסָה. שְׁאֵרֵי בְּשָׂרִי לָנִים בִּכְתֹבֶת זָרָה וְלִי יֵשׁ עֲרֵמָה מְלֻכְלֶכֶת בְּכָל חֶדֶר. לֹא אֲכַבֵּס עוֹד. הִשְׁאַרְתָּ כָּאן אֶת בִּילִי הוֹלִידֵי בַּעֲטִיפָה מְעֻרְפֶּלֶת הִיא זוֹעֶקֶת לָרְחוֹב הַמְנֻמְנָם פֵּרוֹת מוּזָרִים, יְקָרִים. נָאוָה הִתְנִיעָה אֶת הַיּוּנְדַאי הַכְּסוּפָה, הִיא שָׁטָה בְּעָשָׁן אֲפַרְפַּר מַר וַאֲנִי רוֹצָה אֶת אַהֲבָתִי בַּבַּיִת.

מתוך ערמה מלוכלכת בכל חדר / ריקי כהן / הוצאת ספרא, 2013

ריקי כהן, משוררת, עורכת וסופרת. ייסדה וערכה ב-2013 עם טל ניצן סדרת ערבי שירה, מוזיקה וצילום תחת הכותרת "שירה בלילה". חלוצת תחום הקהילות ברשת בישראל, הקימה וניהלה קהילות מקוונות ברשת החל מ-1997 באתרים IOL, נענע ו-ynet. פרסמה סיפורים קצרים ב-ynet וכתב העת מסמרים ושירים פרי עטה פורסמו בכתבי העת "גג" ו"עיתון 77". הקימה את אתר סדרת- כבר - סדרה לשירה.

#כביסה #מכונתכביסה #ריקיכהן #מכבסה

0 צפיות
  • לכידה לוגו סלונה 1
  • Facebook Social Icon
  • instagram-1581266_960_720
טל': 052-3716176

כל הזכויות, על האתר ותכניו שמורות ליעל כרמי 2017 ©