• יעל כרמי

בהתחלה זה כואב


רגע, אני מכירה את זה.

בטח, זו שורה מהשיר של יונתן גפן 'איך שיר נולד', אי אפשר לטעות.

הנה, אפשר כבר לזמזם: 'בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה'.

איזו שורה יפה, 'בהתחלה זה כואב', כמו הרבה דברים המביאים להתחלות חדשות, החלטות שמתקבלות בדרך, כאבים, התלבטויות, חרטות וייסורים עד שהדבר הזה, שחלמנו עליו אישית ומקצועית יוצא החוצה.

אחד הדברים שאני אוהבת במיוחד הוא לתת כותרות ושמות להרצאות ולסדנאות שלי.

הרגע הזה, בו מתוך הטקסט שכתבתי זה עתה, עולה כותרת.

נולד משפט.

משפט אחד.

ובו, במשפט הזה, עולם שלם של מילים, כוונה וקריאה לקורא: 'הי! תעצור! בחייאת! זה הטקסט שכתבתי במיוחד בשבילך'.

mr-cup-fabien-barral www.unsplash.com

אנחנו מוצפים במלל, ידע, משפטים, מיילים, וואטסאפים ותמונות.

ודומה שהכל חייב להיות מצומצם מאד, לא יותר מ- 5 שניות, איזה 5, אפילו 3 כדי לגרום לנו להתעכב לרגע.

לכל אחד ואחת שיטת הכתיבה שלהם.

יש כאלה שחייבים כותרת ישר מן ההתחלה, אחרת הטקסט לא יגיע.

אחרים צריכים משפט אחד בלבד, וכאלה שצריכים את ההתחלה, האמצע והסוף והם מתכננים אותם מראש.

אני צריכה את שני הדברים הבאים:

משפט פתיחה וכותרת.

משהו שיניע לכתוב.

המשפט מגיע פתאום. תוך כדי בהייה, או קריאה, או שמיעה של שיר אהוב.

הכותרת מגיעה קצת אחריו, כשהמשפט הראשון כבר כתוב.

לפני רגע הן לא היו כאן, והנה עכשיו, שורו וראו- כותרת.

הפתיחות הטובות ביותר הן אלה שמתחילות מ'האמצע'.

כשאנחנו נזרקים לתוך הסיטואציה בלי הקדמה. כאילו אנחנו כבר מכירים את הגיבורה או הגיבור של הסיפור, אנחנו עומדים איתם באמצע הרחוב, יש לנו עבר משותף וידע מקדים של כמה עשרות מילים בודדות אבל זה הדבר המושך אותנו להמשיך לקרוא. ובהמשך של הפוסט, או הסיפור, או הכתבה יתבררו דברים נוספים.

אבל הדבר החשוב, כבר נעשה.

הפתיחה הזו גרמה לנו לא לעבור הלאה, אלא להמשיך ולקרוא.

אני אתן דוגמה.

יש אפשרות לכתוב כך:

ענפי העץ דפקו על החלון והשמיעו קול מונוטוני. אור הבוקר התחיל לעלות במזרח וצבע את ההרים באדום. ציפור אחת צייצה ושניה השיבה לה, צריך להתחיל את הבוקר.

ואפשר לכתוב כך:

למה אף אחד לא פותח את הדלת, חשבה לעצמה מאיה אבל הדפיקות המשיכו, ורק כשפקחה את עיניה, הבינה שהדפיקות הן לא על דלת הבית אלא על החלון, וכבר אין שם אף אחד שאולי שכח את המפתח ותיכף ייכנס למיטה החמה , רק ענפי העץ מכים שוב ושוב.

את הדוגמה הזו אני נותנת בסדנאות שלי, ושואלת את המשתתפות לדעתן.

'ברור', הן אומרות 'הקטע השני, הוא מושך יותר ומייד מהתחלה רוצים לדעת מי זו דנה, למי היא מחכה, ברור שהיא לבד וכנראה מישהו כבר דפק פעם על הדלת כששכח את מפתחות הבית.'

ופעם מישהי שאלה אותי: 'אז מי זה היה?'

'לא יודעת', עניתי לה 'עוד לא כתבתי את המשך הסיפור'.

אבל היי, הסקרנות כבר נגרמה, יש רצון להמשיך ולקרוא.

דווקא בבלוג, או ברשת, או בפוסט בפייסבוק, הפתיחה חשובה אפילו יותר מאשר בסיפור. כי שם יש כל כך הרבה מלל, והכל מהיר ומתחלף כל שנייה ואנחנו רוצים לתפוס את עינו וליבו והתרגשותו של הקורא.

לגרום לקוראת לעצור לרגע, לכמה רגעים מכל דבר שהיא עושה עכשיו, לקרוא ולהתחבר למה שאנחנו כתבנו.

שמתי לב, שבמהלך הכתיבה של הטקסט או הפוסט, אני מציצה בכל פעם לשורה העליונה, זו שמעל הטקסט ויודעת שכאן צריכה לבוא כותרת טובה. מושכת. נוגעת ללב. עם קריצה. אבל לא משפט מתחוכם מדי שעושה משחקי מילים, אלא כזה שגורם למילים שאחריו לבוא ולהיכתב.

מזמין, אבל לא מפציר.

בוטח בעצמו אבל גם זקוק לאהבת הקהל.

את 'שיר לשבת לחברותיי' התחלתי לפני כמה שנים.

בכל יום שישי, שלחתי טקסט שכתבתי סביב שיר שמצא חן בעיניי במהלך השבוע.

שלחתי את הטקסט במייל, ובשורת הנושא רשמתי משפט אחד מתוך השיר.

משפט שנגע לליבי במיוחד, שגרם לסרעפת שלי לעלות ולרדת, ללב לדפוק מהר ולאצבעות להקליד.

דומה, שהמשפט הזה האחד, הכתיב את אופי הטקסט אותו שלחתי.

קצת דוגמאות

נַנִּיחַ כִּי פָּגַשתְּ בְּאיש אַחֵר

כך בחרתי לקרוא לפוסט אותו כתבתי סביב שירו של יצחק שלו 'נניח כי' ובו כתבתי על מה יכול היה לקרות אילו. אילו לא היו נפגשים הורינו, אילו לא היו מתאהבים, והמשפטים האלה מתוך השיר התבקשו, מבחינתי, להיות כותרת הפוסט.

או הכותרת : בִּתְשוּקָה לַעֲשוֹת כְּבִיסָה

מתוך שירה של המשוררת ריקי כהן - עֲרֵמָה מְלֻכְלֶכֶת בְּכָל חֶדֶר.

אותה בחרתי להיות כותרת לפוסט על אחד הדברים מעוררי התשוקה –הכביסה.

אני חושבת שאת המילה הזו 'כביסה' אפשר להוסיף לרשימת המילים שאתן כאן עכשיו, שהן מילים מעוררות כתיבה ודברים נוספים.

יש מילים שגורמות לנו לרגע של התרגשות ואפילו של דמעה עוד לפני שקראנו מילה אחת בטקסט.

מילים כמו:

לחם

בית

אמא

סבתא

זיכרון

ואם ניקח את כל המילים האלה, הנה, כבר יש לנו טקסט שכל אחד יכול עכשיו למלא אותו במילים הפרטיות שלו.

על הלחם ושולחן הפורמייקה הפרטי בביתו.

על בית הוריו.על זיכרון של טעם וריח.

נסו ותיווכחו שזה עובד.

חדר שלם של נשים התעורר פתאום כשהזכרתי את המילה 'כביסה' והתמלא בריחות של אבקות ומרככים ועל הרגע היחיד והבודד בו סל הכביסה ריק ושנייה אחר כך הוא כבר מלא שוב.

שמתי בצד את נושא הכתיבה שחשבתי עליו בבית ואמרתי להן: 'יאללה, כתבו על כביסה, מה עושה לכן הכביסה, אילו יצרים היא מוציאה מכן'. קולות צחוק רבים עלו מהשיעור הזה וגם אנחות ובעיקר, נכתבו טקסטים נהדרים.

בחזרה לכותרות.

הכותרת היא הדבר הראשון שאליו נחשפים הקוראים והיא יכולה לגרום להם ללחוץ על הלינק ולרצות להמשיך לקרוא.

פה אפשר להיות פרובוקטיביים ולעורר סקרנות.

אדם זקן מה יש לו בחייו – כמה זמן לקח לנו לקרוא את הכותרת הזו? אולי 5 שניות ולהחליט אם זה מתאים לנו או לא. זה נוגע בנו או לא.

5 שניות. נכון שאפשר לחלק את זה לקהלים, צעירים ומבוגרים, זו אולי כותרת שתדבר יותר אל קהל המטפל בהורים מבוגרים, אל אנשים בגילי והם ייכנסו לקרוא. מידיעתי שזה הקהל שלי, אני פונה אליו.

שימו לב גם איך פתחתי את הפוסט:

גם אני אהיה פעם כזו. קשישה. גם אתם.

השיר הנהדר הזה של דויד אבידן בביצועו של דני ליטני, הוא אחד השירים היפים שנכתבו ובוצעו. הצורה בה שר דני ליטני, בקול מרוסק ומיואש את המילים החזקות, גורמות לי בכל פעם לעצור ולהקשיב לשיר עד סופו.

אני בגיל בו מטפלים בהורים מזדקנים, כמו הרבה מחברותיי.

הגלגל התהפך והפכנו להורים של הורינו.

אמי, שולה, הייתה קשישה סיעודית בביתה עד שהעברנו אותה למוסד סיעודי שם סיימה את חייה.

וכשקראתי את דוח מבקר המדינה על מצבם העגום והמבייש של קשישים כאלה, בכיתי וכתבתי.

כמעט מהרגע הראשון היה לי ברור שזו תהיה הכותרת וכמעט אי אפשר שתהיה כותרת אחרת.

אנשים מכירים את השיר, מזדהים עם השורה, וגם התמונה שהוספתי הייתה חזקה וכל החבילה הזו גרמה לקוראים לעצור, להגיד לעצמם: 'רגע, אני מכיר את זה' ומאות רבות של אנשים קראו וגם שיתפו.

התמונה מתוך www.unsplash.com

דוגמה נוספת – אונס קבוצתי = 2 מאונך

הופה!! פה כבר יש משהו מאד מעניין, מה זה הדבר הזה אונס קבוצתי – שתיים מאונך?

ההגדרה המבחילה כשלעצמה 'נסדר אונס קבוצתי' כשהתשובה המבחילה לא פחות שאמורה להיות מתוחכמת 'נערים עליה' פורסמה בתשבץ היגיון של עיתון 'הארץ' לפני כשנתיים.

ההגדרה עצמה לא הייתה ב-2 מאונך, אבל זה פחות רלבנטי, כי הכותרת 'אונס קבוצתי = 2 מאונך' כבר תפסה.

זו לא הייתה הכותרת הראשונה שנתתי לפוסט הזה שפורסם בסלונה ב 22.2.16, הכותרת הראשונה שחשבתי עליה, ואני אפילו לא זוכרת אותה עכשיו הייתה שבלונית יותר, ואז זה הבזיק לי.

זו גם התשובה שקיבלתי מתלמידות שלי בסדנאות, שהכותרת גרמה להן לעצור, להסתקרן ולהמשיך לקרוא.

על מה מדובר פה? מה זו התמונה הזו של התשבץ?

תפסתי את תשומת ליבו של הקורא מהרגע הראשון בכותרת+ ויז'ואל.

הרצאת הדגל שלי 'סבתא, תעשי לי לייק' נולדה בטעות.

התקשרו אלי מדיור מוגן כלשהו ושאלו אם יש לי הרצאה על זיכרונות.

'בטח,' אמרתי. האמת? לא הייתה לי אות אחת כתובה, אבל אני כזו, אומרת-כן, ואחר כך מתיישבת לכתוב.

לא הלך.

ניסיתי, כתבתי, מחקתי ובתהליך הכתיבה ראיתי שאני כותבת על נושא אחר, על המקום שאני הכי אוהבת להיות בו חוץ מאשר הבית הפרטי שלי בקיבוץ, הפייסבוק. ועל מקומם של הוותיקים ואנשי גיל הזהב שלא נולדו עם העכבר ביד.

דמיינתי לעצמי את סבתא מלכוש שלי יושבת וזרועה על פסי התריסול במרפסת.

ערב יורד על הדירה בגבעתיים.

ריח חביתות וסלט עולה מהדירות.

רק הבוקר נפרדנו מהם אחרי שבוע של חופש גדול בו בילינו אצלם, אחי ואני עם אמא.

בארגז הלחם עוד נשארה לחמניית 'שמונה' שסבא קנה לנו בבוקר בצרכנייה, ובמקרר, צנצנת ריבת פובידל.

ולו היה לסבתא, אז, מחשב, מה מאד הייתי שמחה שהייתה עושה לי לייק ומגיבה על הפוסטים שלי.

רגע!!

סבתא עושה לי לייק.

לא, יותר טוב:

סבתא, תעשי לי לייק.

הנה, נולדה הרצאה עם כותרת נהדרת שכשאני אומרת אותה בטלפון, אני שומעת את החיוך של המאזין או המאזינה מתפשט, ולפעמים, אם מקשיבים טוב, שומעים גם את הגעגוע, כל אחד לסבתא והסבא הפרטיים שלו.

לאחת הסדנאות שלי קראתי 'מאירים זיכרונות'.

רציתי שהאנשים הכותבים את הסיפורים הקטנים ירגישו כאילו הם מאירים בזרקור, או פנס, או מנורת קריאה -זיכרון כלשהו.

והפעם, היה לי צורך לחדד ולהדגיש את הכתיבה, את המילים.

וגם לתת לנרשמים הרגשה כאילו הם פותחים מגירה, ושם, בין תמונות שעוד לא סודרו באלבומים ואולי כבר לא יסודרו לעולם,

בין צעיפים, גרביים אהובות וקצת בלות אבל הכי נוחות בעולם,

או כפפות שאני זוכרת באיזו חנות בפריז קניתי אותן לפני שנים,

או תיק אקורדיון מקרטון המתפקע ממכתבים, כאלה כמו שכתבו פעם, על דף, עם בול,

או מגירת כלים במטבח שמוצאים בה כף תינוק פלסטיק,

וסינר שהיה של אמא,

שם בין כל הדברים האלה נמצאות המילים.

ושם הזיכרונות והסיפורים הקטנים והגדולים.

וכך, נולדה לה הכותרת-

'מילים ממגירת הזיכרונות' שאני אוהבת אותה מאד.

לסיכום:

הקדישו תשומת לב רבה לכותרת או למשפט הפתיחה אותם אתם נותנים לטקסטים או לפוסטים שלכם.

כתבתם טקסט והתאהבתם במיוחד בשורה אחת מתוכו? הפכו אותה לכותרת.

הטקסט שלכם נולד בעקבות קריאה בספר, צפייה בסרט, הקשבה לשיר? עשו בהם שימוש לכותרות שלכם.

אל תחששו להיות פרובוקטיביים, זה הרגע בו אתם רוצים למשוך את מירב תשומת הלב של הקוראים שלכם.

הרי בשבילם כתבתם, ואת הלייק שלהם אתם רוצים, ואת התגובה והשיתוף, ופתאום, איזה יופי, הרבה אנשים נותנים לטקסט ולפוסט שלכם ידיים, והוא הולך לבד.

אני מזמינה אתכם/ן לשתי הסדנאות הבאות שלי:

מילים ממגירת הזיכרונות – סדנה בת 7 מפגשים בספרייה ומרכז ההנצחה בקריית טבעון.

סדנה לכתיבת סיפורים קטנים ממגירת הזיכרונות.

עלות הסדנה: 560 ש"ח, 7 מפגשים בימי רביעי 10:00-12:00

מפגש ראשון ביום רביעי – 9.1.18 ב - 10:00.

לפרטים והרשמה: 9835506 - 04 , יעל - 052-3716176

על אהבה, אוכל ובלוג משלך – סדנה מרוכזת בת 3 מפגשים בספרייה האיזורית מנשה.

#fu #r #כותרת #משפטפתיחה #הכבשהששהעשר #איךשירנולד #סדנאותכתיבה #זיכרונות

0 צפיות
  • לכידה לוגו סלונה 1
  • Facebook Social Icon
  • instagram-1581266_960_720
טל': 052-3716176

כל הזכויות, על האתר ותכניו שמורות ליעל כרמי 2017 ©