• יעל כרמי

אולי במשעולים היא מהלכת


'ליושינקה, ליושניקה,

הו, היכן את ליושניקה',

נשמע קולה הצרוד של אמי נישא ברחבי הבית.

'את לא יודעת לשיר' צעקנו לה. תמיד צעקנו בבית. מחדר לחדר, בתוך החדר עצמו, מקצה הסלון לקצה השני. צעקנו, בווליום גבוה שחס וחלילה מישהו לא ישמע. בית תוסס וחי מלא בצעקות עד ששמעו מכל המרפסות.

'אז מה?' היא צעקה בחזרה, מנסה להתגבר על הרעש של שואב האבק הידני שלכלך יותר מאשר ניקה, 'גם ליפה ירקוני לא היה קול והיא עשתה מזה קריירה. שקו לי!'.

החודש ימלאו 7 שנים למותה של אמי.

היו לה הרבה כישרונות לאמי, שהייתה מורה והעמידה דורות של תלמידים, שצחקה בכל פה וחלמה חלומות על ארצות רחוקות שלא הגיעה אליהן, שהייתה מהירת חימה ובאה חשבון, והתגעגעה כל חייה הביתה, לבית הוריה ברחוב גולומב בגבעתיים, ומשפטים אופייניים רק לה, ושירים מצחיקים של תנועות הנוער על תוכי ותוכייה בגן, על מיקי מאוס שעשה פיפי והלך ברחובות עם מכנסיים רטובות, על חזיר, גרגיר והשומר הצעיר.

היא אהבה הצגות, סרטים, ספרות ושירים עבריים ובעיקר, את השירים הרוסיים המתורגמים.

במלאת 7 שנים למותה, אני נזכרת בה דרך השירים הרוסיים שכל כך אהבה.

לפני כמה חודשים הלך לעולמו אמנון ברנזון, שהיה מפיק מוזיקלי וזמר נהדר בפני עצמו.

הוא היה אחד מקולות ילדותי ונעוריי.

בבית הוריי התנגנו השירים הרוסיים המתורגמים מתוך אלבומי התקליטים: הלוך הלכה החבריא, השטן ואשת האיכר, ו'אל הדרך' של הגבעטרון.

השטן ואשת האיכר היה מופע בידור וזמר ישראלי מצליח מ-1970 שיוחד לבלדות ושירי עמים, מתורגמים מרוסית, אנגלית וצרפתית, שהיו בחלקם הגדול שירי כמיהה לחופש ומחאה כנגד דיכוי.

כשמיכל טל שרה בקולה הנפלא את 'ליושניקה', נצמדתי לפטיפון או לרדיו במטבח.

מקווה שאולי אך הפעם היא חיכתה לו, אחרי שלחש את שמה כל לילה מול גדרות סיביר.

רוח קרה נשבה מהשיר הזה, סיבירית, מקפיאה. רוח של שבילים ארוכים וקרים שבסופה בית ריק ואהובה שהתייאשה ונטשה.

דן אלמגור, שתרגם רבים מהשירים הרוסיים מספר בספר 'הצ'ופצ'יק של הקומקום' משנת 2012:

שני הפזמונים 'ליושינקה' ו'העגורים' נכתבו זמן קצר אחרי שנפתחו שערי ברית המועצות וראשוני "מסורבי העלייה" הגיעו ארצה.

יומיים לפני הצגת הבכורה של מופע הבלדות "השטן ואשת האיכר", קיבלתי קלטת ובה שני שירים רוסיים, שאת מילותיהם לא הבנתי כי איני דובר רוסית.

באחד שמעתי שוב ושוב את השם "ליושינקה" והחלטתי להקדישו לאשתו של אחד מאסירי סיביר.

על השני נאמר לי שהוא עוסק בעגורים, וכתבתיו בהשראת שירו הראשון של ביאליק בן ה-17, "אל הציפור".

הרבה יותר מאוחר נודע לי ש"ליושינקה" הוא, בעצם, כינוי חיבה לגבר, אליושה. אבל אז כבר היה מאוחר לנפץ את ההילה שאפפה בטעות את ליושינקה (שבעצם לא-כל-כך שמרה אמונים לבעלה כשהיה עצור).

הנה, הנה גגות הכפר מכאן לפני שנים נלקח סוף סוף הוא שב הביתה אחרי שנים רבות כל כך. ליושינקה, ליושינקה הו היכן את ליושינקה הוא שב אליך ליושינקה מדוע לא חיכית לו?

הם עמדו הרבה על אם הדרך, החבר'ה מהשירים הרוסיים. הדרכים היו ארוכות ומכוסות בשלג, לעיתים עברו בתוך נהרות אדירים, כשפרשים קוזאקים דוהרים על סוסים ויוצאים לקרב ותמיד, כמו בשיר 'מתפתל משעול הפרא', במורד השביל עמדה נערה:

מתפתל משעול הפרא בין ההרים מתקדמת בו דומם פלוגת פרשים במורד השביל ניצבת נערה, זהב צמתה תכלת עינה, וחיוך על שיפתותיה נחמד ותנפנף ביד.

אמא שלי הייתה גבוהה ושחומה, ובנערותה, היו לה שתי צמות שחורות ועבותות.

שום זכר ודמיון לנערה ההיא מהשיר עם זהב צמתה, אבל ברוחה, הייתה אמא שלי שם, על אם הדרך יחד עם הנערה זהובת השיער, מנופפת מטפחת בידה לאהוב לב הרוכב על סוס אביר ומשאיר אחריו אבק דרכים.

כשאמנון ברנזון שר על העגורים בקולו החם, עפתי איתם מארצות הקור אל החום, מעל גגות הכפר.

העגורים חולפים מעל הכפר העגורים עפים אל הנהר העגורים עוזבים, יוצאים אל הדרום החם מתי, מתי נוכל לעוף כמותם.

השירים, הלחנים והרמוניית הקולות של המקהלות, גרמו לי תמיד לגעגוע רוסי כזה, אל דמויות כמו נטשה ופייר.

אל חצרות בהם צומחים עצי תפוח, ולעת ערב פורטים בהם על גיטרה ובללייקה.

אל אהוב הולך ובא. הוריי עצמו עיניהם כשהשירים האלה ניגנו. כל אחד וגעגועיו הוא. אל הקולות והאנשים שהרכיבו את ילדותם, נעוריהם והווייתם.

כשאני שומעת את השירים הרוסיים האלה, בעיקר בהרמוניה הנפלאה של הגבעטרון, גם אני עוצמת את עיניי ולעתים אני חושבת, שגעגועים הם דבר שעובר בתורשה.

געגועיה של אמי לביתה, לנעוריה, לתמונה שלה בשחור לבן עם חולצה רוסית רקומה וצמות, עברו אלי.

געגועים למקומות שלא הייתי בהם, לאנשים שלא הכרתי, לתמונות בחום לבן באלבום ישן.

לשיר 'בדומייה', התייחסנו כמעט כמו להמנון.

בכל פעם שהשמיעו אותו, עמדנו דום. כולם פסקו מעיסוקיהם והקשיבו לקולו הנפלא של ליאור ייני ויכולתי להישבע שאמא רוקמת בדמיונה בחוט זהב, יושבת על גדות נחל, זוכרת לילות אהבה, ועומדת, איך לא, על אם הדרך.

בדומיית עלי שלכת,

על פני שדות היום גווע

האם במשעולים היא מהלכת

אולי זוכרת עוד לילות אהבה.

כשמלאו לאבי 65, לפני כ-18 שנים, חגגנו לו יום הולדת הפתעה בביתי. וכשנכנסו הוריי לסלון הגדול וגילו את כל חבריו של אבי מהצבא ומשכבר הימים, לא ידעו את נפשם מהתרגשות.

שיא ההפתעה היה הזמר ליאור ייני שישב אצלי בסלון, מלווה באקורדיון ושר את כל השירים הרוסיים האהובים.

אמא לא עמדה בהתרגשות, עברה מאחד לאחת ולא הפסיקה לדבר: 'אוי, הנה רותי, אוי אני מתעלפת, הנה בתיה, איך לא ידעתי כלום?'

'שולה', אמר לה ליאור ייני, את השיר הבא אני מקדיש לך 'בדומייה', וכולנו התגלגלנו מצחוק.

בתמונה: אמא שרה עם ליאור ייני

באשפוז האחרון של אמי בבית החולים, כחודשיים לפני מותה, שוכנה במיטה השכנה בחדר אישה בשם תמרה, שהייתה צמודה אליה מטפלת. באחד הימים, המטפלת הזרה, דוברת הרוסית, שלא ידעה מילה אחת בעברית, חלצה את כפכפיה ועלתה על המיטה.

היא התיישבה מאחורי תמרה, והוציאה מכיס החולצה מסרק. בעדינות, השעינה את תמרה על חזה, ופרמה את שיערה וזמזמה שיר רוסי. אצבעותיה עברו בשיער השיבה של המטופלת הזקנה, פורמות ומלטפות. מחלפות שיערה ארוכות, לבנות ודקות, עברו בין שיני המסרק, שוב ושוב. כל ילדיה של תמרה, חמישה במספר, שעד לפני רגע דאגו להאכיל, לכסות, להזיז הליכון, ולהנעיל נעלי בית על רגליים נפוחות, עצרו ממעשיהם. כל באי החדר, עצרו את נשימתם, כשהמטפלת קלעה צמה ארוכה בשיערה של תמרה. ייתכן ופעם, לפני הרבה שנים, ישבה תמרה על גדת נחל, בארץ רחוקה שמדברים בה רוסית, ושיערה היה שחור וסמיך, וכשהזיזה את צמתה העבותה, נעו עלים ברוח, וצליל אקורדיון נשמע, ושעטות סוסים, ואמה קראה לה בקריאת כל האמהות בעולם: 'תמרה, בואי הביתה'.

מתוך הגן שירה זורמת וקול גרמושקה עצובה האם בחוט זהב היא עוד רוקמת העוד זוכרת היא לילות אהבה.

יום לפני מותה של אמי, השמעתי לה את 'בדומייה' שהיה השיר האהוב עליה ביותר וגם עלי. קולו החם של ליאור ייני מילא את החדר במוסד הסיעודי ומישהי הילכה אי שם במשעולי החיים וגם נפרדה מהם.

לאט לאט תיסוב שבשבת על גדות הנחל ערבה האם צוחקת היא או נעצבת העוד זוכרת היא לילות אהבה. הכפר נרדם מיום הפרך אי שם כוכב אחד כבה אולי עומדת היא אל מול הדרך אולי זוכרת היא לילות אהבה.

הכינו לכם כוס תיי ואם יש לכם קוביית סוכר שימו אותה על הלשון והקשיבו לשירים האלה: 'ליושניקה', 'העגורים' 'בדומייה' ועוד רבים אחרים.

אי שם, בקצה הדרך, אולי נפגשים ההיא שמהלכת במשעולים לבדה, וההוא שליושינקה לא חיכתה לו והם דוהרים על גבו של סוס מעל נהר הדנייפר, ומלמעלה, מנופפת אליהם אמי במטפחתה.

בדומייה

מילים: יבגני אלכסנדרייביץ' יבוטשנקו

לחן: אדוארד קולמנובסקי

תרגום: יעקב שבתאי

מתפתל משעול הפרא

מילים: בוריס לסקין

לחן: ניקיטה בוגוסלובסקי

תרגום: מאיר נוי ודב נוימן

העגורים

מילים: לא ידוע

לחן: אדוארד קולמנובסקי

תרגום: דן אלמגור

ליושניקה

מילים: צ'רנייב פטר

לחן: טמנוב ויקטור

תרגום: דן אלמגור

#שיריםרוסיים #הגבעטרון #הלוךהלכההחבריא #ליאורייני #בדומיה #תנועותהנוער #ליושינקה #מיכלטל

148 צפיות
  • לכידה לוגו סלונה 1
  • Facebook Social Icon
  • instagram-1581266_960_720
טל': 052-3716176

כל הזכויות, על האתר ותכניו שמורות ליעל כרמי 2017 ©