בואו נעשה תרגיל ביחד.
נשאלתן שאלה: מה המשפט שמעיד עליכן הכי הרבה?
משפט המתמצת את עיסוקכן ואישיותכן.
בעצם ביקשו מכן לכתוב על עצמכן.
נשמע פשוט? ממש לא.
אנחנו רוצות להציג את עצמנו בצורה הטובה ביותר בדף העסקי שלנו, בבלוג, באתר שכל כך עמלנו עליו, וכמעט מייד אנחנו מגלות שאחד הדברים הקשים לכתיבה הוא עלי. על עצמי. מי אני, אודותיי.
הכתיבה על עצמי צריכה להיות מדויקת מאד. לתת בכמה משפטים כמה שיותר תוכן. מצאתי את עצמי משנה ועורכת כבר כמה פעמים את הפרופיל בבלוג שלי.
ואם בתי המתבגרת, בת ה-17, מתחנפת ואומרת לי: 'אמא, הגיע הזמן להעלות תמונה במקום התמונה הישנה, את נראית היום הרבה יותר טוב', אני מייד מעלה תמונה חדשה.
הטקסט הקודם היה כזה:
שמי יעל, בת 52, אם למעין ונועה, בת זוג לע. ואנחנו חיים בזוגיות מאושרת בקיבוץ הזורע.
במשך 22 שנים הייתי סוכנת נסיעות, ובשנה האחרונה הגשמתי חלום ופתחתי סדנאות המיועדות לנשים, לכתיבה וליצירת בלוג 'בלוג משלך'.
נחמד, נכון? מאד נחמד, כיפי כזה, קליל, אבל זו לא המטרה שאני רוצה להציג.
וגם שאלתי את עצמי: את מה אני רוצה להבליט?
את בן זוגי?
את בנותיי?
את גילי?
נחמד לקבל פרטים על חיים אישיים. זה הופך את הקורא או הלקוח לחבר שלנו.
הנה, אתן יודעות את האות הראשונה בשמו של בן זוגי, את שמותיהן של בנותיי, אנחנו כבר כמעט משפחה.
במשפט השני יש פרט מההיסטוריה המקצועית שלי שמוביל למשפט החשוב הבא, לכך שמה שאני עושה היום הוא הגשמת חלום.
ורק עכשיו, אחרי כל הצגת התכלית הזו, הקורא למד שאני מרצה ומנחת סדנאות לכתיבה וליצירת בלוג.
יכול מאד להיות שאיבדתי בדרך חלק מהקוראים או הלקוחות מרוב מידע לא רלבנטי.
למה כתבתי את גילי ממש בהתחלה? האם זה רלבנטי לעסק שלי?
אני גאה בגילי, אבל את הטקסט על עצמי כתבתי כשהייתי בת 52, אבל הזמן כידוע אינו עומד מלכת וכל שנה אשנה את הכתוב?
אחת מתלמידותיי בסדנה 'בלוג משלך' נתנה לי רעיון לכתוב: בת 50+. 'זה ייתן לך שקט עכשיו עד גיל 60', וישר חיבקתי אותה על הרעיון הנהדר הזה.
אני רוצה להבליט בגדול, בשלטי חוצות באורות ניאון וזיקוקים את העובדה שאני מרצה ומנחת סדנאות לכתיבה וליצירת בלוג וגם מלווה תהליכי כתיבה.
בנקודת הזמן הזו בחיי, בעסק שלי זה כרטיס הביקור האישי והעסקי שלי.
המטרה שלי היא שמי שיקרא את הבלוג שלי, את דף הפייסבוק שלי, יידע שכאן יש מישהי שהיא אוטוריטה בתחומה והיא אומרת את זה בקול גדול.
וכך, לקחתי את המשפט הזה שהיה אחרון ומצטנע והבאתי אותו עם הרבה גאווה לראש הטקסט.
מרצה ומנחת סדנאות לכתיבה וליצירת בלוג - 'בלוג משלך', יועצת ומלווה תהליכי כתיבה. בלוגרית וותיקה ואוהבת מילים.
אני חושבת, שאחד הקשיים בלכתוב 'אודות', הוא שמבקשים מאתנו לומר את שבחנו בפני קהל ולא מחברים, קוראים ולקוחות.
מה, שאגיד את שבחי בפניכם? שאכתוב אותו בגדול בפייסבוק, ברשת, בבלוג ובדף העסקי שלי?
זה לא יישמע שחצני? תמיד לימדו אותנו שצניעות זה ערך יפה ונחכה שאחרים יגידו. אז אמרו. כל כך הרבה דברים שאמרו לנו כבר לא קיימים, העולם משתנה בקצב מסחרר, בוודאי עולם הכתיבה ברשת וצורת השיתוף עם הקוראים קיבלה פנים אחרות.
אני לא צנועה בכלל. למה לי? כיף לי להבליט את עצמי. להגיד: תראו אותי. אני מרצה בכל הארץ, נשים נרשמות לסדנאות שלי, כותבות ומתייעצות איתי.
בעשר אצבעות בניתי את מי שאני היום. את עצמי המצאתי מחדש.
אני רוצה לומר:
דברים שתלמדו אצלי, לא תלמדו באף מקום אחר. למה? כי אני מלמדת את התשוקה למילה הכתובה.
אני לשה את המילים. אני עושה אהבה עם האותיות. אני מאוהבת בבלוג שלי והוא, והקוראים, העוקבים והמגיבים, מחזירים לי אהבה. הכתיבה, כמו מעשה האהבה צריכה להיות עם כוונה מלאה, בהתרכזות, בהקשבה, בפתיחות, בהסרת מחסומים ובאנחה גדולה מלאה בהנאה.
אני רוצה לתת לכן טיפ: כתבתן על עצמכן ואתן לא בטוחות שהטקסט משקף אתכן ומשיג את המטרה?
שילחו לחברה, לקולגה, למישהי שאתן סומכות על דעתה ותבקשו משוב. עוד זוג עיניים ידייק את הכתיבה שלכן.
והכי חשוב, כתבו בשמחה ועם הרבה פרגון עצמי.
הגעתן לכאן בזכות ולא בחסד, ולקוראים שלכן מגיע והן גם ישמחו ללמוד מי אתן.
מראה לך / אגי משעול מִתְפַּשֶּטֶת בִּשְבִילְךָ עַד לִכְתַב יָדִי עַד שֶרוֹאִים לִי אֶת הַגְּרוֹנִיוֹת אֶת הַנַּחְצִיּוֹת אֶת הָאֶהֱוִי עַד שֶרוֹאִים לִי אֶת הַסָּמֶךְ וְאֶת הֲכִי סוֹפִיוֹת שֶלִּי אֶת הָעֵצִים מֵהֵם עֲשוּיִם נְיָר, חֲלִילִים וְשֻלְחָן הַכְּתִיבָה עִם הַכִּסֵּא הַמֵּסֵב אֵלָיו רֵיק כְּשֶאֲנִי בָּאָה אֵלֶיךָ שֶתִּקְרָא לִי בַּדְּיוֹ.
מתוך: 'סידור עבודה'.