סבתא של עמוס עוז מתה מניקיון.
גם סבתא של מאיר שלו היתה חולת ניקיון ואהבה את ה'סוויפר' שלה שנאמר במבטא רוסי כבד, כאילו היה בן משפחה וכשבגד בה והתמלא בלכלוך, נעלה אותו בחדר חשוך.
מוקדם בבוקר אני יושבת וקוראת על טוניה, סבתו של מאיר שלו בספרו 'הדבר היה ככה', צוחקת וגם נזכרת.
נושא הזיכרונות מעסיק אותי הרבה מאז שהתחלתי להרצות ולהנחות סדנאות כתיבה.
בכל נושא שהבאתי לשיעורים תמיד עלו זיכרונות המשתתפים וזיכרונותיי, והפכו לסיפורים.
מצאתי את עצמי כותבת על בית הוריי, על אמי שנפטרה, ואחרי שאבי עבר לדיור מוגן ורוקנו את בית ההורים, לקחתי הביתה עשרות אלבומים ואני מסתכלת בהם שוב ושוב.
עולם שהיה.
עולם אחר.
האנשים הנראים בתמונות שהם הוריי, סבי וסבתי, נראים כאילו ממקום אחר בזמן.
האם אנחנו זוכרים באמת דברים שקרו או שהזיכרון הופך לדמיון וחלום?
האם אנחנו יכולים ממרום שנותינו לזכור פרטים כמו שהיו?
את צבע שולחן האוכל במטבח? את הצבעים של השטיח בסלון?
את התמונות שהיו תלויות בחדרינו כילדים?
האם אנחנו באמת זוכרים את ילדותינו כפי שחווינו אותה או שהיא באה אלינו מתוך סיפורים של אחרים?
האם יש אפשרות בכלל לזכור כל כך הרבה, חגים, שמחות, אושר וצער, עוני ועושר.
אני סבורה שהחושים עוזרים לנו כדי לכתוב את הסיפור שלנו כפי שאנו זוכרים אותו, ולפעמים, כמו שהיינו רוצים לזכור.
אפשר להיזכר באמצעות סיפורים ושירים, על ידי משחקי ילדות, תמונות, טעם וריח.
אחת מחברותיי שלחה לי את השיר הבא של המשורר יהודה עמיחי, מתוך הספר 'פתוח סגור פתוח':
וכל הזמן רצים שליחים הלוך ושוב אל ילדותי
כדי להביא משם דברים שהשארתי אותם או שכחתי,
כמו מבית שעומד להיהרס,
או כמו רובינזון קרוזו מן האונייה השוקעת לאט
אל האי, כך אני מוציא מילדותי
דברים וזיכרונות להמשך חיי.
זה שיר נפלא, כי הוא ישר מקווצ'ץ' את הלב, נכון?
יש בו עוד דברים שמדברים אלינו:
השליחים האלה שהם בעצם הזיכרונות שלנו שאנו מפעילים או שהם פועלים מעצמם.
הבית העומד להיהרס ואולי נהרס כבר, אולי בית שהיה פעם שלנו ועכשיו גרים בו אחרים.
רובינזון קרוזו שמזכיר לנו גיבור ילדות מתוך ספרי ילדות שקראנו,
אונייה השוקעת לאט אולי רמז להתבגרות, לזיקנה.
והרצון הזה להציל מתוך האונייה הטובעת דברים וזיכרונות להמשך החיים.
יש הרבה דרכים לכתוב סיפורי חיים.
אפשר להתחיל מהתחלה, זו אפשרות טובה והיא אולי הטבעית ביותר.
רבים מהאנשים שכתבו את סיפור חייהם, כתבו אותו בסדר כרונולוגי .
נולדתי בשנת כך וכך, בעיר או בארץ ההיא או כאן,
להורי שקראו להם,
גרנו בעיר/ בכפר/ בקיבוץ.
בימים אלה אני בונה את הסדנה שלי 'מאירים זיכרונות', שנולדה מתוך בקשה של וותיקי עמק חפר, אותם הכרתי בשלושה מפגשי כתיבה שהעברתי להם.
איזה אנשים, ואילו סיפורים.
בכל פעם שהסתיים שיעור הם התגודדו סביבי, שולפים תמונות שהביאו במיוחד מהבית, מכתבים שכתבו פעם וטקסטים נהדרים שנכתבו במיוחד לסדנה.
הכרתי את הגננת של הכפר, את העיתונאי ומילותיו הצבעוניות, את יהודה שאמו נפטרה לפני 50 שנה והוא עדיין מתגעגע אליה.
חשבתי להציע להם דרך נוספת לספר סיפור חיים.
לספר סיפורים קטנים.
כאלה שיתנו את החשק והטעם לסיפור המלא.
על ילדות, על נוף, על טעם וריח, על אהבת נעורים, ועל החלומות שלנו.
לפעמים, סיפור אחד של זיכרון אחד המפעיל את החושים, משאיר אצל הקורא או השומע רושם גדול יותר מאשר ספר שלם.
למה? כי ככה אנחנו בנויים, מסיפורים קטנים.
כמו קוביות בצורות שונות וגדלים שונים המשלימות פאזל.
אני זוכרת את חדר המדרגות בבית של סבתא וסבא שלי בגבעתיים, ברחוב גולומב 24.
אני זוכרת את השבתות בהן נסענו לבקר אותם.
אני זוכרת איך הייתי מקיאה בדרך.
אני זוכרת את היציאה מהמכונית והריצה לחדר המדרגות האפלולי, הקריר.
את תיבות הדואר.
את המדרגות הרחבות לקומה השניה, את מעקה הברזל הרחב.
את הדלת הנפתחת לתוך החיבוק של סבא וסבתא.
את שעון הקוקיה שהיה תלוי ליד הדלת, ובכל פעם שסבתא יצאה מהבית, היתה פותחת מגירה ומוציאה ממנה פודרייה גדולה, מפדרת את עצמה והאוויר היה מתמלא בענן ריחני וורוד.
photo by Orlova Maria www.unsplash.com
למה אני זוכרת דווקא את הדברים האלה?
אולי כי הם חזרו על עצמם יותר מפעם אחת.
ואולי כי אלה היו הדברים שחיכיתי להם וכשהתממשו שוב ושוב, נחרתו בזיכרוני.
וגם מפני שאלה דברים קטנים הבונים את הסיפור הגדול.
ניסיתי פעם לכתוב יומן, והשתעממתי, הרגשתי שזה לא טבעי לי.
למה אנשים כותבים יומנים ומה התפקיד שלהם בקונטקסט ההיסטורי- חברתי היא שאלה עמוקה. ייתכן שהאדם הכותב יומן רוצה לעשות סדר בחייו, אולי כדי למצוא ניחומים בשעות קשות או כדי להתגבר על מצוקות, אולי היומן הוא המפלט היחיד בו יכול הכותב או הכותבת לכתוב את הדברים הכמוסים ביותר, ואולי הוא חושב על כך שהנה הוא משאיר משהו לדורות הבאים.
כשאנחנו קוראים יומנים אנחנו בעצם מציצים אל חייהם, מחשבותיהם ונשמתם של הכותבים.
היומן מתאר את ההווה היומיומי, ואני רוצה להתמקד בסיפור על העבר אבל בצורה חיה כאילו הדברים קרו ממש לא מזמן.
איך עושים את זה?
איך גורמים לזיכרון להיכתב חי, מושך, כאילו קרה ממש אתמול?
מספרים סיפור.
הופכים את הזיכרון לסיפור חי, מושך, צבעוני.
ובסיפור הזה אתם הגיבורים והגיבורות. הסופרים והסופרות.
אתם אלה השולטים בסיפור, בקצב, בתמונות.
אתם הבמאים והתסריטאים וכל הדמויות שאתם כותבים עליהם הם השחקנים שלכם.
כשספר מוגדר כ'סיפור חיים' בלי ששמנו לב, נחתם חוזה בינינו לבין הקוראים שלנו.
'קוראים יקרים', אנחנו אומרים לקוראינו, 'כאן תוכלו לקרוא מנין באתי, נולדתי, מי היו אבי ואמי, מה אהבתי לעשות ולאכול כשהייתי ילד, את מי אהבתי, ממי פחדתי, מה היו הסודות שלי אז, ואני מזמין אתכם להיכנס ולקרוא את סיפור חיי.'
הקוראים יודעים שהדברים שיקראו בספר הזה הם אמת, עובדות, אבל אם נכתוב אותם כעובדות, צר לי לומר לכם שהם יהיו פחות מעניינים ומושכים ואני חושדת שאולי אפילו הכותב או הכותבת ישתעממו תוך כדי מלאכת הכתיבה.
סיפור לעומת זאת, גם זה המבוסס על אמת ועובדות, סיפור המפעיל את החושים יתפוס מהרגע הראשון ויגרום הנאה הן לקורא והן לכותב.
הם יצחקו באותם מקומות, יתרגשו מאותם דברים, ימחו את העיניים באותם רגעים, ומדי פעם, יניח הקורא את הספר על ליבו, יעצום את עיניו וייאנח, כי הרי גם אצלו בבית הדבר היה ככה.
אם החלטתם שאתם רוצים לכתוב את סיפור החיים שלכם, החליטו על רגע אחד ממנו תרצו להתחיל.
בספרו 'מתחילים סיפור' מנסה עמוס עוז לחקור את הסיבה האמיתית למות סבתו:
'סבתא שלי מתה מניקיון. היא הגיעה לארץ ישראל ביום קיץ חם, בשנת 1933. בבואה לירושלים העיפה מבט אחד על העיר, ראתה את השווקים והדוכנים, את הסמטאות ואת הרוכלים ואת החמורים, הריחה את הזיעה ואת האבק, נדהמה מן הססגוניות המזרחית השוקקת, ומיד חרצה גזר דין תקיף: 'הלוואנט מלא מיקרובים'.
נו, מה אתם אומרים?
בהמשך הוא גם נודד בין היסטוריונים, פילוסופים וסופרים כדי לבדוק ממה באמת מתה סבתא שלו ואת מי זה מעניין והאם ההסטוריונים יקבלו את גרסתו- מתה מניקיון או לפי גרסת הרופא-מתה מהתקף לב.
בדיוק לכאן מתאים המשפט - 'זה מעניין את הסבתא'.
עמוס עוז מספר על סבתא שלו אבל תראו איך הוא הופך את העובדות על ידי הומור ומשפט פתיחה מושך- לסיפור.
המשפט שסבתו אומרת: 'הלוואנט מלא מיקרובים' הוא משפט נפלא כיון שהוא מתאר בשלוש מילים את מראות המזרח וריחותיו בלב הסבתא שבאה ממזרח אחר, מזרח אירופה, ואולי גם את מה שהרגישו, ראו והריחו גם מהגרים- פליטים אחרים, ואולי בתוך המשפט הזה מקופלים געגועים הביתה.
לריח אחר, למראה אחר. לשוק אחר, לצבעים אחרים. לאנשים שנשארו שם, מרחוק, במולדת.
סיפורו של עמוס עוז על סבתא שלו, הזכיר לי את סבתא של מאיר שלו, טוניה, גיבורת הספר 'הדבר היה ככה'.
גם סבתא של מאיר שלו היתה חולת ניקיון והספר הוא על משפחתו של מאיר שלו, וכך הוא אומר בתחילת הספר:
'הסיפור, כמו שאמרתי, סיפור אמיתי גיבוריו אמיתיים ושמותיהם אמיתיים. אבל כמו לכל אחיו במשפחתנו, גם לו כמה גרסאות, ובכל אחת מהן הפרזות ותוספות ומחיקות ושיפורים.'
מאיר שלו מספר על הסמרטוטים שסבתו תלתה על כל ידית דלת כדי שהידיים לא יעשו סימנים וכשקראתי את התיאור שלו, פרצתי בצחוק גדול, כי אמא שלי היתה אומרת לנו: 'אל תלכו ברטוב. אתם עושים לי פסיעות!!'
בשבוע שעבר היינו בהופעת יחיד של השחקנית רותם אבוהב שסיפרה על אמה חולת הניקיון שצעקה על ילדיה: 'לא לצאת מהחדרים, המסדרון רטוב!!' והוסיפה: 'אמא שלי היתה צריכה להתחתן עם גבר בלי רגליים כדי שלא יעשה לה סימנים על הרצפה שהרגע שטפה.' הקהל התגלגל מצחוק, מהבדיחה, מההומור ובוודאי גם מהזיכרון של מסדרונות שטופים, ילדים, פסיעות רגליים ואמא עם מגב וסמרטוט ביד.
מה שאני בעצם רוצה לומר כאן שהזיכרון, הגעגוע, ההומור וגם העצב נמצאים בסיפורים הקטנים.
בסימנים על הדלתות.
בסמרטוט שהולכים איתו על הכתפיים לכל מקום וגם הוא אחד מחלוצי העמק.
בחדר האמבטיה של סבתו של עמוס עוז.
בשווקים, במאפיות, בחצר, ובחדר הילדות.
זיכרון יכול להתחיל ממשפט אחד.
המשפט הראשון בספר 'טירת הזכוכית' מאת ג'אנט וולס הוא כזה:
'עליתי באש.
זהו הזיכרון המוקדם ביותר שלי. הייתי בת שלוש והתגוררנו בשכונת קרוואנים בעיירה דרומית באריזונה שאת שמה מעולם לא ידעתי. עמדתי על כיסא מול התנור, לבושה בשמלה ורודה שסבתא שלי קנתה לי. ורוד היה הצבע האהוב עלי. החצאית של השמלה היתה נפוחה כמו חצאית בלט ואהבתי לחוג מול הראי ולחשוב שאני נראית כמו בלרינה.'
בואו ננתח רגע את המשפטים האלה:
הסופרת אומרת לנו שזה הזיכרון המוקדם ביותר שלה.
היא נוקבת בגיל בו היתה אז- בת שלוש.
במקום המגורים.
בשמלה שלבשה.
בצבע השמלה שלבשה.
ולכל הדברים האלה יש חשיבות לאחר מכן.
הסופרת יורדת לפרטים, אבל הם לא משעממים אותנו, להיפך, הם גורמים לנו ממש לראות את המקום בו היא נמצאת, לחוש אותו, להריח אותו ולעבור יחד איתה את החוויה.
עשו לעצמכם תרגיל: נסו לכתוב זיכרון כלשהו ולתאר אותו כך שיעמוד מול עיניכם וגם מול עינינו. בצבעים, בריחות, בבגדים.
במראה הנשקף מהחלון, בצבע הווילון, בדלתות ארון העץ, במדרגות היורדות מן הבית לחצר, בחנות המכולת, בטעם לחם, בילקוט הראשון, במורה שאהבתם, בשיר ישן ובספר אהוב.
וכשיקראו אותו ילדינו ונכדינו, ילמדו עלינו עוד משהו, וירגישו כאילו היו איתנו אז, באותו רגע בו עלה ריח של ניקיון מהמרצפות הקרירות, וחיכינו עד שיתייבשו, כדי שנוכל לדרוך עליהן ברגליים יחפות.
בספטמבר, אחרי החום הגדול, חוזרות הסדנאות וההרצאות שלי במגוון נושאים.
אני מזמינה אתכן להירשם לסדנאות הבאות שלי, תוכלו למצוא אותן כאן
בואי, וגם לך יהיה בלוג משלך.