top of page
  • תמונת הסופר/תיעל כרמי

אֲנִי לֹא חָרוּצָה וְאַתָּה לֹא נָקִי


צריך לנקות.

אני מסתכלת במשטמה על תלתל אבק מסתחרר מתחת לאחד הכיסאות בפינת האוכל.

על הספה בסלון זרוקה שמיכה לא מקופלת שמישהו התכסה בה אתמול, מקל ארטיק מיותם על השולחן, עדות למשחק כדורגל שהסתיים מאוחר.

צריך לנקות, וגם לבשל משהו למתבגרת הצמחונית.

אני נצר לנשים שכנראה ניקו כל כך הרבה עד שהמלאכה נמאסה עלי עוד בטרם עסקתי בה.

מעולם לא ידעתי לנקות.

ניקיון טוב כזה.

יסודי.

שיש בו מילים כמו 'ספונג'ה' או 'פנלים' או 'חלונות ורשתות'.

פעם, לפני הרבה שנים, גרה מול דירתי משפחה שכל השבוע כולו התכוונן ליום שישי בבוקר כדי לנקות.

את העדות לניקיון המתקרב אפשר היה לשמוע כבר ביום חמישי בערב בו גררו כסאות ושולחנות. תריסי החלונות נפתחו מוקדם בבוקר ועליהם הונחו כסתות וכרים לאוורור בשמש, ועל המעקה הרחב של המרפסת נפרש שטיח וחיכה לחובט שיחבוט בו עד צאת נשמתו והאבק שבו.

כל בנותיה של אם הבית, והיו לה חמש או שש, ניקו יחד איתה.

זאת שטפה, זאת ניגבה, זאת סובבה, זאת סחטה והיתה אחת קטנה, שסתם עמדה באמצע הסלון וכולן צעקו עליה: 'זוזי כבר, את מפריעה' ולא אתפלא אם גלגלו אותה בתוך אחד השטיחים.

כבסים ברוח

Photo by Jason Briscoe on Unsplash

שבילים חומים של מים זרמו מתוך הבית וירדו במורד המדרגות עד לחצר, ומי שעבר ברחוב יכול היה לדעת בוודאות שכאן מנקים. כאן עושים ניקיון יסודי.

ובנוסף, החלו לעלות מהדירה ריחות תבשילים. ריחות שלא גדלתי איתם.

לריחות האלה, שהיו צבעוניים מרוב תבלינים לא היה ולא כלום עם מרק העוף המכובס שהכינה אמא שלי בסיר לחץ.

הו לא.

כאן נחתכו בצלים עד שהעיניים של זו שחתכה התמלאו בדמעות.

כאן מולאו קישואים ופלפלים.

כאן פוזרו ביד רחבה תבלינים אדומים וצהובים.

כאן השתמשו בכפות גדולות לערבוב.

ריח ירוק של ירקות ושורשים נישא והתערבל מתוך חלונות המטבח, ויחד איתו עלו ריחות סבון ואקנומיקה.

קולורבי סגול בשוק האיכרים בנמל תל אביב

בשוק האיכרים בנמל תל-אביב. צילום: יעל כרמי

'אולי הם יזמינו אותנו פעם לאכול איתם?' הביעו בנותיי משאלה, הולכות גם הן שבי אחר ריחות הניקיון והבישולים.

בכלל, יש לי איזה מין חלום כזה שפעם, באחד הפיקניקים או המקומות אליהם יוצאות משפחות עם צידניות ענק, יסתכל מישהו על השולחן שלנו, רחמיו ייכמרו עלינו ויגיד לאשתו:

'מסכנים. תראי מה הביאו. גבינות ולחם, ראיתי שם איזה ביצה קשה אולי נזמין אותם שיישבו איתנו?'

בשולחנות של אחרים, כמו במטבחים של אחרים האוכל נראה תמיד טעים יותר.

מאיר שלו, בספרו 'בביתו במדבר' מתאר את הדודות המזמינות את אותה גלידה בדיוק 'ושתיהן עמסו על הכפית מעט גלידת וניל ומעט מוקה אחריה...שתיהן שלחו מדי פעם את הכפית זו לקערית של זו, כי הטעמים של אותו אוכל בצלחות של אנשים אחרים-שונים'.

יש ימים בהם אני אוהבת לבשל.

שולפת מתכונים ישנים ואהובים מספרים שדפיהם מלאים בכתמי סוכר ושמן.

מוכתמים באצבעות שליקקו תערובת לעוגת שוקולד ישר מהקערה.

משתמשת במחברת המתכונים הישנה שלי שלא אחליף אותה לעולם.

מחפשת מתכונים באינטרנט ואז הבית מתמלא בריחות בישול.

אני מעמידה סירים, מכניסה תבניות לתנור.

תפוחי אדמה ברוזמרין.

מאפה בצק פילאס ממולא בבשר וצנוברים וגם בתרד ובגבינה בולגרית.

עוף חמוץ מתוק ושחום משהייה של מיצים ניגרים בתנור.

לפעמים אני אפילו אופה לחם, ואז באמת עולה ריח שאין כמוהו בבית.

ריח הבצק התופח לאיטו בשקט, מתחת לשמיכת פיקה ישנה בחדר האחרון בבית.

איך יודעים שהמקרר מלא? כשמגירת קופסאות הפלסטיק המבורדקת תמיד- ריקה.

ולכל קופסה נמצא המכסה שלה וכל אחת מלאה בתבשיל או מאפה אחר.

כמה חבל שהקופסאות מתרוקנות וחוזרות מיותמות, למגירה, מופרדות מהמכסים התואמים עד לתבשיל הבא.

כשעבדתי כשכירה, נהגתי לקחת מדי פעם יום חופש, ובנותיי, שלא היו רגילות לאמא בבית בצהריים, הגיעו הביתה ועל השולחן במטבח חיכה להם אוכל טרי שאחר כך אכלו אותו עוד יום ועוד יום ועוד אחד.

ומכיון שלא זורקים אוכל, הפסטה של היום הראשון הפכה לפשטידה ביום השלישי ולקציצות ביום הרביעי.

'אנחנו משביחות את האוכל', אני צוחקת עם אחת מחברותיי בטלפון משדרגות ומשנות מצב צבירה. מי זוכר שזו הייתה פסטה ביום ראשון?

יש ימים בהם אני מבשלת בזעם.

כי צריך.

כי אי אפשר שהמקרר יהיה ריק ומייאש.

'אין מה לאכול' הוא אחד המשפטים הנשמעים בבית וגם 'יש משהו לאכול?' שהוא בעצם אותו משפט רק בצורה אחרת.

צריך לנקות.

וכשאין כבר ברירה ותלתל האבק הופך לתלתלים שהולכים אחרינו בבית כמו כבשים נאמנות, תופס בן זוגי פיקוד, מרים הכל, שם את המוזיקה שהוא אוהב, משלח אותי מהבית וכשאני חוזרת, ריחות הניקיון נהדרים ואפשר ליום אחד, לאכול מהרצפה.

'כל יום שישי היא פותחת את הרדיו עם מנגינה יפה שוטפת את החדרים'

שר אהוד בנאי את השיר על פלורנטין שהוא אחד השירים האהובים עלי.

'בית, זה לא יילך בינינו' כותבת חיה לוי, חברתי המשוררת ב'שיר העייפות' מתוך ספרה החדש והנהדר - 'אחת חיה' ואני מוצאת בו את עצמי.

את העייפות, את הניקיון שנדחה, את האוכל המבושל בעצלתיים, וגם אני מסתפקת בסופו של דבר בהשקייה של העציצים שלי.

שבת נעימה ומלאה בריחות בישולים וניקיון,

שלכם, יעל

שיר העייפות- חיה לוי

שיר העייפות- חיה לוי

חיה לוי

חיה סדן (לוי), ילידת 1967. בשנות העשרים שלה הצטרפה לעמותת "קדמה" למען חינוך עיוני בשכונות ובערי פיתוח, ומאז היא מורה. דוקטורנטית ומתרגלת בחוג לספרות עברית. שיריה התפרסמו באנתולוגיה "לא ברעש" של הליקון ובכתב העת "עירובין ב'". ספר הביכורים שלה, "אכלתי פרחים", זכה בפרס שרת התרבות לספר ביכורים לשנת 2014.

ספרה השני יצא בימים אלו - "אחת חיה", הוצאת פרדס 2018, עריכה - אלי הירש.

אחת חיה- חיה לוי

519 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page