'איפה מצאת את הע. הזה שלך שאת מדברת עליו כל הזמן?' שואלת אותי אחת המשתתפות בסדנה שלי 'בלוג משלך', 'גם אני רוצה כזה'.
כל החדר צוחק, וכולן נשענות קדימה כדי לשמוע באמת איפה.
'באינטרנט', אני עונה, 'באתר הכרויות' ומוסיפה 'כזה יש רק אחד והוא שלי' .
'אחח', היא נאנחת ומוסיפה תנועת ביטול בידה, 'אני מוצאת שם רק דרעקעס'.
כבר סיפרתי בעבר איך נפגשנו, ואיך ראיתי אותו בתמונה אתר הכרויות כלשהו עומד באמצע שדה, בבגדי הרכיבה השחורים צהובים שלו, והכינוי שלו ע. מהעמק, הרטיט את ליבי.
ואז, באחת הפעמים בה ישבנו והשווינו היסטוריה, סיפר לי האיש שלי שלפני הרבה שנים עבד במשרד כלשהו מטעם הקיבוץ בעיר התחתית בחיפה. 'גם אני', אמרתי לו, 'שם התחלתי את הקריירה שלי כסוכנת נסיעות', והתברר שעבדנו באותו רחוב, באותן שנים, מרחק של כמה בניינים זה מזה.
נו, ואני שמכל דבר ישר עושה סיפור, חשבתי לעצמי שבוודאי חלפנו זו על פניו של זה במעבר חצייה, אולי עמדנו זה ליד זו ברמזור, אולי שתינו קפה באותו בית קפה, אז, בחיים אחרים, עד שדרכינו הצטלבו.
אני צופה שוב בסדרה המופלאה 'זוגות'. בעדינות רבה, בהרבה אהבה, הומור ובלי טיפת ציניות, נכנס הבמאי דוד אופק לבתיהם של זוגות בגילאים שונים. התחברתי והתאהבתי בזוגות המבוגרים. אלה החיים כבר 50 ו-60 ו- 70 שנה יחד.
'ברוך הבא בצל קורתנו' אומרת לו אישה מקסימה אחת בעברית כל כך יפה שמיד מעלה דמעות בעיניי.
ואני חושבת לעצמי, קצת בעצב, שגם אם נשתדל מאד, אישי ואני לא נצליח לחיות יחד 60 שנה.
שלא תחשבו שלא ביררתי כבר בקיבוץ את העניין הזה של להיקבר יחד.
'את לא נורמלית', אומרת לי אחת מחברותיי, 'זה מה שמעסיק אותך?'
אני יושבת בבית קפה זה או אחר ומתבוננת בזוגות. אין תענוג גדול מזה.
קפה והתבוננות.
פעם שמעתי דיאלוג כזה בין זוג ישראלי בחו"ל:
'צביקה', רטנה האישה,
'מה?' הוא רטן בחזרה,
'אולי תסתכל קצת במפה?'
'בשביל מה?' הוא עוצר
'בשביל שתדע לאן אתה הולך!'
המשפטים האלה של זוגות החיים הרבה שנים יחד הם בטעם הכפית האחרונה של הגלידה שנשארה בכלי, של ליקוק האצבע את דפנות צנצנת ריבת פובידל, שהיא כידוע הריבה הטעימה בעולם, של שלוק מכוס קפה שעמדה על השולחן במרפסת כשחוזרים מהבריכה.
'אולי תעצור לשאול?' הייתה אמא שלי אומרת לאבא שלי כשנסעו למקום כלשהו בטרום עידן הוויז, גוגל מאפס ועוד דברים שלא חלמו עליהם. היה מצפן ולפעמים גם סט מפות מקופלות, צמודות לדופן המכונית.
'מה פתאום לשאול? אני צריך לשאול? בסיירת לא שאלו!! הלכו!! בחושך!! לשאול היא אומרת לי!'
אחרי ארבעה סיבובים כשרמת המתח בחלל האוטו הייתה כמו האדים שעלו מסיר הלחץ בו גווע לאט ובנחת עוף בתוך מרק, עצר אבא את האוטו, ואמא הייתה מורידה את החלון ומוצאת מישהו לשאול אותו איך מגיעים.
לא הוא שאל, היא שאלה.
ועל הדרך גם גילתה שהם מכירים, הנוער העובד, חולצה כחולה והשמחה הייתה גדולה.
וכשהיינו מגיעים סוף סוף למחוז חפצינו מיוזעים ומרוטים, הייתה אמא שמה יד מרגיעה על זרועו של אבא ואומרת לו: 'תודה רבה, דני'לה, לא היינו מגיעים בלעדיך'.
ההורים שלי, אלבום פרטי
רגעים קטנים, מפויסים, שיש בהם חכמת חיים זוגית, הם תמצית האהבה, הזוגיות, השיתוף והחברות.
פעם, בתחילת יחסינו, הוא אמר לי משפט נהדר כשהתלוננתי שהוא לא מקשיב לכל מה שאני אומרת: 'אני מקשיב, אבל בואי נסכם על 80%'. נו, זו לא אהבה טהורה?
'אולי תרד קצת לשדות לצלם?' אני שואלת את אישי. אנחנו רובצים כבר שעות.
קצה קוצו של ילד לא נראה באופק, הבית כולו לרשותנו ואני כבר מזהה את חוסר השקט שלו.
'ומה את תעשי?'
'לך כבר, ותחזור לארוחת ערב' והוא מכתיף את המצלמה על כתפו ונעלם.
הוא הולך, וחוזר ואנחנו מתיישבים לאכול, ולראות טלוויזיה, ולפני השינה, אחרי סיבוב לילי בשבילי הקיבוץ, אנחנו גונבים קצת גלידה מהפריזר. כפית לי, כפית לו.
שתמשך כך לעד, שגרת האהבה הבוגרת והטובה.
את השיר הנפלא הזה 'ואם אהבה', כתבה תמי סט.
את תמי פגשתי לראשונה בפאנל נשים כותבות בספרייה האיזורית ויצ"ו נהלל.
אחר כך היא נרשמה לסדנה שלי 'בלוג משלך' ומפעם לפעם, משיעור לשיעור, נפעמנו כולנו מרמת הכתיבה שלה בפרוזה ובשירה.
כשראיתי קול קורא בדף הפייסבוק של אגודת הסופרים המבקשים לשלוח שיר אהבה למרתון שירי אהבה לט"ו באב, ישר שלחתי לה מייל שתשלח את השיר שכתבה על אילן ועליה.
היא שלחה והתבשרה שהשיר אכן נבחר להיות בין השירים המוקראים ואני גאה כמו שרק מורה יכולה להיות גאה בתלמידתה.
שבת טובה ומלאה אהבה,
שלכם, יעל
וְאִם אַהֲבָה – תמי סט
אָז לָקוּם כּל בּוֹקֶר וּלְהוֹדוֹת עַל הָאִיש הַזֶה, שֶמְלַוֶה אֶת חַיַי, שֶמֵכִיל אֶת בְּשָרִי הָעוֹדֵף וְאֶת נִרְגָנוּתִי שֶמִתְעַקֵש לא לִרְאוֹת שֶמַחְלִיק, שֶמְוַתֵּר. לְהוֹדוֹת עַל הַמַהֲמוּרוֹת וְהַכְּאֵבִים שֶצָלַחְנוּ. וּלְהוֹדוֹת עַל הַחֵירוּת בְּתוֹךְ הַבְּיַחַד.
וְאִם אַהֲבָה אָז לְהָנִיחַ ראשִי בְּגוּמַת ראשוֹ בַּכָּרִית, לַחְפוֹן קְווּצַת שֵיעָר אֲפוֹרָה, שֶנָשְרָה עַל הַסָדִין וְלִשְאוֹף אֶת רֵיחוֹ לְאַט לְאַט. וְאָז לַחְלוֹם, שֶהָאִיש הַיָפֶה הַזֶה יִשַן לְצִידִי גַם בְּעוֹד שְנֵי עֲשוֹרִים וְאוּלַי שְלוֹשָה תַּחַת אוֹתָה שְמִיכָה זוּגִית וְרַגְלָיו הַקָרוֹת יִצְטַנְפוּ בְּרַגְלַיי.