היה ברור שאלך ללמוד ספרות. מה עוד יכולתי ללמוד? אחרי השיעור השני בפיזיקה בתיכון חדרה, אי אז בסוף שנות ה-70, מי סופר, ניגש אלי המורה, גרינברג, ואמר לי: 'אין בשביל מה. חבל על הזמן שלך ושלי'.
נו, וכמה שהוא צדק. היום היה מתקבל ללמד באחד מבתי הספר הדמוקרטיים ומאפשר במקום פיזיקה, לשכב על הדשא הגדול ולקרוא את דליה רביקוביץ'. משיעורי המתמטיקה נזרקתי על ידי שוורץ, המורה, כי לא הבנתי את חפיפת המשולשים ועד היום אין לי מושג בחפיפות. חוץ מאשר שקודם שמפו, אחר כך מרכך, מסיכת שיער מדי פעם, ניעור, ייבוש, דיפיוזר ותפילה לגוד הר דיי. מתולתלות יבינו. אבל ספרות. המקראות האלה של בית הספר היסודי המחולקות לחגים ומועדים, לשירה וסיפורים קצרים. את הסיפורים על יום השואה קראתי בפחד נורא. את השירים על חללי צה"ל קראתי בגאווה. וסיפורי אהבה קראתי כמו שקוראים על אהבה, בהשתוקקות, בפליאה ובאנחה אם הסתיימו בטוב, ובדמעה, אם אחד הגיבורים מכר את שעון היד כדי לקנות לה מכבנת שיער והיא מכרה את שיערה כדי לקנות לו שעון.
אני קוראת על מצבם העגום של הפקולטות למדעי הרוח.
על מספר נרשמים הולך ופוחת, תקציבים נמוכים, פיתויים טכנולוגיים.
על כך שמשרד החינוך מקצה מעט מאד שעות ללימודי ספרות בתיכונים, והסטודנטים מגיעים לאוניברסיטאות עם ידע מצומצם במה שקרוי 'מדעי הרוח'.
מצב הרוח במשבר וראשי הפקולטות עושים פעולות רבות המתאימות לעידן הדיגיטלי כדי להשאיר את מקצועות הרוח רלבנטיים, מעניינים ומושכים תלמידים.
'מה תעשי עם תואר במדעי הרוח?', שאלו אותי כבר אז, כשנרשמתי לתואר ראשון בתורת הספרות הכללית באוניברסיטת ת"א.
'אני לא רוצה ללמוד משהו אחר', עניתי, אולי לעצמי, אולי גם לאחרים.
איך אפשר לא ללמוד ספרות, שירה, בלשנות ותרגום?
אלה שנרשמו ללימודי הנדסה, מחשבים ומתמטיקה שנואת נפשי, נראו לי מוזרים, עשויים ממספרים, בעוד אני הייתי עשויה מאותיות ומספרים ומשירה. עולם החוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב היה בשבילי ארץ חדשה ולא נודעת. עכברת הכפר החדרתית שהגיעה לעיר הגדולה ועברה בשערי האוניברסיטה בחיל ורעדה.
התמונה מאתר www.unsplash.com
מה הייתי עושה בחיי לו לא למדתי אצל פרופ. מנחם פרי, את הסיפור על 'שתיקותיו המקובצות של ד"ר מורקה?' לו לא ישבתי בכיתתו של פרופ. איתמר אבן זוהר, עם שפמו הדק ואפודת הצמר שלבש על החולצה הקצרה גם בקיץ ודיבר על מדע הספרות, ועל כך שלא הספרות היא מדע, אלא ההתבוננות בה היא מדעית, ולרגע הרגשתי מארי קירי של המילים והסיפורים והשירים.
איך הייתי מגבשת את זהותי הספרותית בלי הוויכוחים הלוהטים על שיר של דליה רביקוביץ' ויונה וולך בקפטריה של גילמן באוניברסיטת ת"א שהייתה אז מרכז העולם?
אותה קפיטריה שבה, בבוקר אחד גשום, ראיתי מתחת לשמשיה נוטפת מים את הסופר עמוס עוז יושב לבדו, וליבי דפק, כי את 'הר העצה הרעה' ואת 'מיכאל שלי' ידעתי כמעט בעל פה, ואמרתי לעצמי,'לגשת או לא לגשת?' וניגשתי.
סטודנטית רזה מאד וקצת רועדת מקור והתרגשות: 'בוקר טוב עמוס עוז, אתה מלמד כאן היום?' והוא הרים את עיניו התכולות ואמר לי: 'לא, באתי לבקר את בתי', ושאל מה אני לומדת ואיחל לי בהצלחה, ואם אפשר היה לארוז את הרגע הזה בתוך קופסה, על ענן צמר גפן ולשמור בתוך מגירה, בשידה ישנה, הייתי עושה זאת. ואולי בעצם כך עשיתי.
בתי הבכורה, מעין, היא סטודנטית לשנה שלישית בפקולטה להנדסת מכונות.
הבת שלי. 5 יחידות מתמטיקה. 5 יחידות פיזיקה. הנדסת מכונות. אתה שומעים, המורים גרינברג ושוורץ? הבת שלי. נא לכם!!
כשהיא מספרת לי על החברות החדשות שלה, על הארוחות המשותפות, על המעבדות, על הקורסים והחוגים, על הספרייה אני מחבקת אותה ואומרת לה: איזה כיף. חיים צעירים וסטודנטיאליים כאלה.
לבתי יהיה תואר 'פרקטי', כזה שאפשר לעשות איתו 'משהו', ואני גאה בה מאד על כך. כי זו היא. אוהבת פיזיקה. בן זוגה לומד ספרות אמריקאית. 'היא תפרנס' צוחקים אנשים כשאני מספרת מה הם לומדים.
לו היתה אומרת לי שהיא הולכת ללמוד ספרות או תאטרון או קולנוע, הייתי שמחה באותה מידה. כי זו בחירתה.
אבל גם הרופא הטוב ביותר, המהנדס המוכשר ביותר, המתמטיקאי המבריק ביותר, מה יעשה ללא ידע בספרות, או שירה, או היסטוריה ואפילו, שומו שמיים בפילוסופיה?
'אל תוותרו על לימודי מדעי הרוח, גם אם בתור חוג נוסף, או קורס משלים, הם הרוח גם מתחת לכנפיו שוות השוקיים, של המתמטיקאי והמהנדס'.
אומר פרופ. אהרון בן זאב מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, שבמוקד עבודתו עומד חקר האהבה הרומנטית 'לומדים מה זו אהבה ומדברים עליה'.
א-נו, אני שואלת אתכם, יש נושא טוב יותר מזה ללמוד עליו?
במשך שנים לא עשיתי שימוש בתואר שלי בספרות ובתרגום חוץ מאשר לאהוב ספרים ולכתוב, אבל הוא גיבש את זהותי. והיום, כשאני עוסקת בכתיבה ומלמדת כתיבה, אני יודעת שהוא היה הזרע שניטע בי אז, שנטעו בי מוריי ולא יכולתי ללמוד משהו אחר שהוא לא בנפשי.
לפני כמה שנים, כשהייתי במהלך חיפוש עבודה, נתקלתי בראיון עם המילארדר והפילנתרופ היהודי -אמריקאי, בן ה-97, מורטון מנדל, לרגל צאת ספרו 'הסוד טמון באנשים'.
בראיון, נשאל מר מנדל על בחירת אנשים לעבודה לא רק לפי קורות החיים הפורמליים שלהם ובין השאר אמר האיש החכם הזה: 'הצלחה עסקית תלויה לחלוטין באנשים בארגון, ולכן חשוב שהאנשים האלה יהיו מצוינים, ולא רק טובים. אני גם סבור שעדיף לצרף אנשים מצוינים גם אם אין משרה פנויה או גם אין להם ניסיון בתחום שבו אתה רוצה שיעסקו. אם זה לקחת לתפקיד של ניהול המפעל רואה חשבון או רופא או פילוסוף. חשובים מכל האינטלקט והאינטליגנציה, ואחריהם ערכים, להט ומוסר עבודה. אני רוצה להעסיק מישהו שאני יכול להעריץ אותו כאדם.'
לאחד הקורסים בפקולטה להנדסת מכונות קוראים: 'סטטיקה של גוף קשיח', כך מספרת לי בתי כשאני מתעניינת בשמות הקורסים שהיא לומדת. 'יהה,' אני מתפעלת, 'כמו שם של שיר,' 'אמא,' היא אומרת, 'בסוף תביני, שהכל פיזיקה.'
ועד שאבין, אמשיך לקרוא שירים וללמד את בנותיי על הדברים שבין השורות, למשל, איך הופכים ללביאה, כמו בשירה היפה של עידית ברק.
שבת נעימה ומלאה בקריאה בין השורות.
שלכם, יעל
עידית ברק
ילידת 1964. משוררת. ספרה הראשון "עד השמיים ובחזרה"/הוצאת בת אור ראה אור ב 2016. ספרה השני " להיאחז בענף הקרוב" / הוצאת פרדס ראה אור באוגוסט 2018. שיריה פורסמו בעיתונות הכתובה, בטלוויזיה, באנתולוגיות וכתבי עת ספרותיים ובכתב עת של גוינט ישראל ותורגמו למספר שפות. נלמדים בבתי ספר ע"י מורים לספרות , בסדנאות כתיבה ומסגרות שונות.