מפתן הלב- סיכום עשור

הגיע זמן סיכום.

מסכמים עשור שנה ועוד שנה.

אהבה, מוות, יופי וצער כמו החיים עצמם.

על סיפה של 2020, הנה העשור שלי:

זה היה עשור של כתיבה, פתיחת בלוג באתר סלונה, כשעוד לא ידעתי מה פירוש המילה הזו בכלל וחשבתי שאומרים לי 'בלוק' ולא הבנתי למה אני צריכה לפתוח בלוק. לא ידעתי עד כמה הבלוג 'מכל האהבות' שפתחתי, ישנה את חיי, ילווה אותי ויגרום לי לשינוי אישי ומקצועי.

זה היה עשור בו פוטרתי מעבודה שכל כך אהבתי, והרגשתי כאילו מישהו תפס אותי בצווארון וזרק אותי מכל המדרגות. את החבורות הכחולות אני לפעמים מרגישה עד היום וגם את העלבון.

זה היה עשור בו קמתי מהשבר ובניתי את עצמי מחדש ויצרתי את המותג 'יעל כרמי - בלוג משלך' שמתחלף ממש בימים אלה ל 'יעל כרמי – מילים רבות יופי'.

בעשר אצבעות ועל שתי רגליים, יצרתי לי פינה ומומחיות בעולם בעזרת המילים והכתיבה, אחרי שעמדתי באמצע הסלון, מוודאה שאף אחד לא שומע וצעקתי את החלום שלי:

'אני רוצה להנחות סדנאות כתיבה'. כבר שנים אני טוענת שיש אחראית על החלומות. היא אישה, בטוח, אין אפשרות אחרת. לפעמים, פתאום, קורה נס ומתפנה תור.

קודמתי לראש התור ועמדתי מולה, מגמגמת: 'אני רוצה להנחות סדנאות כתיבה.' 'תעמדי זקוף' היא גערה בי, 'זה החלום שלך, תגידי אותו בקול רם ובלב שלם', נגעה בראשי במטה הקסמים של הפיה הטובה של סינדרלה, וילדתי לעצמי קריירה. אני זוכרת, פעם אחת, כשסיימתי שיעור על נוף, או על נשים משמעותיות בחיינו, או על בתים, או על מטבחים ומאכלים, ישבתי באוטו, בחושך, טורפת סנדוויץ' עם טונה, ואומרת לעצמי: 'וואלה, עשית את זה. את מנחת סדנאות כתיבה.' ובהמשך גם אמרתי לעצמי: 'את בית יוצר לסדנאות והרצאות'.

עשרות ומאות נשים פגשתי בעשור הזה, מראש פינה ועד ערד.

נשים שאמרו לי בקול מתנצל: 'אני לא יודעת לכתוב. אין לי על מה. מי יקרא אותי. בשביל מה זה טוב'.

ולכולן עניתי: 'אין דבר כזה. כל אחת יודעת לכתוב. לכל אחת יש לפחות סיפור אחד שראוי שיסופר וייקרא, ואתן יודעות מה? כתבו לעצמכן, עבורכן, גם אם תשאירו את הטקסט כקובץ על המחשב, או במחברת יפה, בכתב יד במגירה. ובכל פעם, תוכלו להציץ בו ולהגיד לעצמכן: כתבתי. במילותיי, בקולי. ' כמה טוב שהן שמעו לי וחלקן פתחו בלוגים נפלאים וחלקן ממשיכות לכתוב ולשלוח לי טקסטים.

זה היה עשור בו פגשתי את אהוב ליבי, הקיבוצניק שלי מהעמק. כמעט 8 שנים אנחנו יחד, והשנה גם התחתנו, קיבלנו תעודות זוגיות יפהפיות של 'משפחה חדשה', ועל אצבעי, טבעת חדשה ויפה שקנה לי אישי האהוב, אחרי שהתלבטתי בחנות הקטנה בסלוניקי, במשך שעה, הכחולה, התכולה או זו עם אבן הרובי האדומה?

המוכר, שהיה צעיר מאד וסבלני מאד, עמד בשקט בצד, החליף מבטים עם ע. שאמרו : 'עזוב, אין טעם להגיד כלום, היא תתלבט עוד שעה ותמדוד את כל החנות אם תאפשר לה, אולי תגיד שאתם סוגרים כבר?' ובסוף בחרתי בטבעת עם אבן רובי, בעלת מראה עתיק והתנשקנו, מאושרים מאד, באמצע הרובע בסלוניקי. בעשור הזה עברתי לגור מהעיר לקיבוץ וכאן ביתי.

עם אהובי, מול הדשאים הגדולים, עם המרפסת שחלמתי עליה תמיד וקיבלתי במתנה, עם מפל, וואדי ויער. אנחנו פרק ב', שהוא הפרק הכי יפה בספר, וכותבים את הפרקים שלנו בכל יום עוד קצת.

זה היה עשור בו גייסתי את שתי בנותיי לצה"ל. ובבת אחת, הפכתי לאמא לחיילת, והילדה שלי, קודם הבכורה ואחר כך הצעירה, הופקעו מרשותי לטובת צבא, מדים ושמירות. זה שינוי שקשה להתרגל אליו והוא נוחת עלינו, ההורים כאן בארץ הזו שלנו, בבת אחת. לומדים לחיות עם ה'שעות ביציאה', עם הדיסקית שהולכת לאיבוד ועם החוגר שמתכבס בכביסה. עם העובדה שאף פעם אין מספיק גופיות, גרביים ותחתונים, ועם כך שהמפקדת, המפקצית, המג"ד והמב"ס הם אלה שאומרים וקובעים וצריך לפעמים לסגור טוב את הפה במשך שנתיים, כדי לא לסגור שבת.

זה היה עשור בו הלכה אמי, שולה, לעולמה ובו אני מטופלת באבי, דן, שיבדל"א ועכשיו כשהוא כאן, ממש מעבר לדשא, בבית ההורים בקיבוץ, אני שייכת למועדון גדול והולך של בנים ובנות המטופלים בהוריהם הקשישים. ומתוך הקירבה הזו, אני רגישה מאד לעוולות הנעשות כנגד קשישים, עוקץ כספי, התעמרות וחוסר כבוד.

'יש גיל' אמר פרופ. יורם יובל 'בו נסגר פנקס החשבונות ובמקומו מגיעה חמלה'.

הגעתי לגיל הזה.

זה עשור בו אני לומדת לקבל את גופי וגילי, ועם הרבה אומץ, ארזתי מכנסיים במידה שכבר לא אלבש יותר, אבל קניתי אחרים, יפים יותר ואני מרגישה בהן נוח ונראית בהן מיליון דולר.

זה היה עשור בו כתבתי בלי סוף, קראתי בלי סוף, ראיתי סרטים, התמכרתי לנטפליקס, נסעתי וחזרתי.

זה היה עשור בו פתחתי פייסבוק ששינה את חיי, תודה לך, צוקרברג, וגם הפכתי את הנייד לחלק מגופי יחד עם הוואטסאפ והוויז.

המילים 'אפליקציות' כבר לא נשמעות זרות, ובכל זאת, בכל פעם שאני שומעת על אפליקצייה חדשה, אני נדהמת: איך הם עושים את זה? מה, יש שם גמדים או משהו? והבנות שלי מסתכלות עלי ברחמים. באמצעות הפייסבוק פגשתי נשים חדשות ונפלאות שהפכו לי לחברות אמת ואנו חולקות יחד את הקשיים והיופי בחיים.

זה היה עשור בו קיבלתי לידיי את הניהול של ספריית מת"ן, מרכז תרבות והנצחה בקיבוץ הזורע. לפני שנתיים, נכנסתי בשערי הספרייה כמנהלת ועולם חדש נפתח בפניי. עולם של ספרים ואנשים.

והנה, הגיע הזמן ללכת הלאה, וממש אתמול, קיבלתי ליידי את המינוי של ניהול הספרייה הגדולה במרכז ההנצחה בקריית טבעון.

אתגר גדול, משרה בכירה כשגם כאן, כמו במכל משרה שהגעתי אליה במהלך חיי, אני עומדת להשקיע את כל כולי ולשאוף הכי גבוה וטוב שאפשר.

ומה אני מאחלת לעצמי לעשור הבא?

בריאות לי ולכל אהוביי.

חלומות מתגשמים.

שמחות משפחתיות, (ממי, עזבי חתונה, לכי ישר על הנכדים),

טיולים קרובים ורחוקים,

פסגות גבוהות ומדרגות קטנות,

שקט ושלווה. אני מאחלת את כל אלה גם לכן.

ימינו / שרית שמיר

כָּל שֶׁאָדָם צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא נַפְשׁוֹ שְׁקֵטָה וּצְרָכָיו מְסֻפָּקִים שֶׁבְּרִיאוּתוֹ תְּהֵא מְאַפְשֶׁרֶת תְּנוּעָה וּסְפִירַת נְשִׁימוֹת תַּקִּינָה שֶׁבִּטָּחוֹן יֻנַּח כְּאוֹצָר עַל מִפְתַּן לִבּוֹ וְשֶׁמַּפְתֵּחַ אִישִׁיּוּתוֹ יִטָּמֵן כְּמַטְמוֹן פַּעַם אַחַת לְפָחוֹת, בְּיָדַיִם שֶׁאֵינָן שֶׁלּוֹ.

(מתוך: "עת גופי אדע")