top of page
  • תמונת הסופר/תיעל כרמי

הנה מתחילה לה עוד שנה

עודכן: 8 באוק׳ 2022


על משפטי פתיחה מפורסמים מספרים


קורה לא פעם, בזמן נסיעה, בעת קילוף גזר וקיצוץ בצל במטבח, בזמן קריאה על המרפסת והנה שורה משיר.

כבר שמענו אותה את השורה הזו, אנו מכירים אותה וגם היא, קצת, מכירה אותנו, והיא פותחת את השיר בפתיחה הנוגעת ללב ומעסה אותו וגורמת לעיניים לדמוע ומזל שאפשר לתלות את הדמעות בחיתוך הבצל.

לפעמים, עוד לפני שנשמעת השורה הראשונה, מתנגנים צלילים. די בצליל אחד, במשיכת קשת על כינור, בנגיעה בקלידי פסנתר כדי לדעת איזה שיר יתנו עכשיו ברדיו ואנחנו מתכוננים אליו. מכחכחים בגרון, זוקפים את הצוואר, מנגבים ידיים בסינר ומתכוננים.

כך גם משפטי פתיחה מספרים אהובים.

'כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה- אומללה בדרכה שלה'. כך נפתח הספר 'אנה קארנינה' מאת לב ניקולאי טולסטוי.

כמה חוכמה, ידע וניסיון נמצא בתוך המשפט הזה. מי מאתנו נאנח לא פעם למשמע סיפור משפחתי כזה או אחר, שדומה לסיפור המשפחתי שלו ולחלל החדר נזרקו המילים: 'אח, מישפחתולוגיה'.

או משפט הפתיחה הבא מהספר הנפלא של עמוס עוז 'סיפור על אהבה וחושך':

'נולדתי וגדלתי בדירת-קרקע קטנה מאוד, נמוכת תקרה, כשלושים מטרים רבועים: הוריי ישנו על ספת-מגירה שהייתה ממלאת את חדרם כמעט מקיר לקיר כאשר נפתחה מדי ערב.'

כך מכניס אותו הסופר אל בית ילדותו, אל הדירה. התקרה הנמוכה תהיה תלויה גם מעל לראשינו במהלך קריאת הספר. גם בבתים שלנו, של סבתותינו וסבינו פתחו כל לילה ספה שהפכה למיטה. בבית סבתא וסבא שלי בגבעתיים, הייתה ספה כזו בסלון. כשהגענו לבקר ונשארנו ללון, היה סבא פותח את הספה הזו וסבתא ואני ישנו עליה יחד וכך למדתי שסבתא שלי, מדברת וצוחקת מתוך שינה, דבר שקצת הפחיד אותי כילדה וגם קצת הצחיק אותי. סבתא, כמובן, לא זכרה בבוקר דבר ואני זוכרת את הדבר עד היום.

לאחר שנפטר הסופר הנהדר א. ב. יהושע, הקדיש לו מאיר שלו טור ב'ידיעות אחרונות' ושם כתב על שורת הפתיחה של הספר 'המאהב'.

את הספר הזה, היקר לליבי, אשר דפיו מצהיבים וכריכתו מהוהה ומחורצת, סחבתי מתחת לאפה של הספרנית באגף המבוגרים בספריית ילדותי בחדרה.

הייתי בת 13 וסיימתי את כל ספרי הילדים והנוער בספרייה. 'זה לא בשבילך' אמרה הספרנית ואולי גם התרתה באצבע, אבל אני חשקתי בספר הזה, עם השם המסתורי הזה שאולי נלחש ולא נאמר בקול רם, לקחתי אותו ללא רשות, אבל גם החזרתי אחר כך וקניתי אותו לעצמי ועד היום אני זוכרת את תיאור פרפרי התשוקה וחוסר הידיעה והראשוניות שרפרפו בתחתית בטנה של דפי, גיבורת הסיפור, כמו שרפרפו גם אצלי.

'ואנחנו במלחמה האחרונה איבדנו מאהב'. כך מתחיל הספר ומזמין אותנו פנימה למסע, כי הסופר פונה כאן אלינו, הרי אנחנו אלה שבמלחמה האחרונה איבדנו מאהב והנה, כבר, על ההתחלה הופך אותנו הסופר לחלק מהעלילה ואין לנו ברירה אלא לעצור הכל ולקרוא כדי לגלות מי היה המאהב ומי אותם אנחנו שאיבדנו אותו ובאיזו מלחמה.






גם לסופרים שלנו היו סבתות. והם נהנים לספר עליהן כי הסבתות, כפי הנראה, לא עשו חשבון אמרו ועשו מה שהתחשק להן, אולי כי זה היה אופיין ואולי כי הגיעו לגיל שאפשר להתחיל להגיד ולעשות מה שרוצים ושכולם יקפצו.

'סבתא שלי מתה מניקיון' מספר עמוס עוז בספר 'מתחילים סיפור'.

איזה משפט להתחיל בו סיפור. אין מישהו שלא יעצור ויהיה חייב לשמוע את ההמשך.

'היא הגיעה לארץ ישראל ביום קיץ חם, בשנת 1933. בבואה לירושלים העיפה מבט אחד על העיר, ראתה את השווקים והדוכנים, את הסמטאות ואת הרוכלים ואת החמורים, הריחה את הזיעה ואת האבק, נדהמה מן הססגוניות המזרחית השוקקת, ומיד חרצה גזר דין תקיף: 'הלוואנט מלא מיקרובים'.

בהמשך מספר עוז איך נהגה סבתו להרתיח את הירקות והפירות וגם את עצמה הייתה מבשלת באמבטיות רותחות, למרות אזהרותיו של הרופא ולבסוף מתה באמבטיה. לדעתו של עוז, היא מתה מניקיון. העובדות לא חשובות, הסיפור מעניין, מרתק חשוב וגם מצחיק יותר.

המשפט שסבתו אומרת: 'הלוואנט מלא מיקרובים' הוא משפט נפלא כיון שהוא מתאר בשלוש מילים את המראות המזרח וריחותיו בלב הסבתא שבאה ממזרח אחר, מזרח אירופה, ואולי גם את מה שהרגישו, ראו והריחו גם מהגרים- פליטים אחרים, ואולי בתוך המשפט הזה מקופלים געגועים הביתה.

לריח אחר, למראה אחר. לשוק אחר, לצבעים אחרים. לאנשים שנשארו שם, מרחוק, במולדת.

' משהו מתחיל, מתגלגל ברחובות משהו אחר יורד במדרגות משהו קורה תופס לו בזנב משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו'

כתבה אילאיל תמיר, זוגתו של דני רובס בשיר היפה הזה.

הנה מתחילה לה עוד שנה, הלוואי שלכל אחת ואחד מכם יתחיל משהו חדש, שיירד אחריו במדרגות, יחבר את כל הנקודות לקו, למילים, לספרים עד שמשהו חדש יתחיל. עכשיו.


שנה טובה,

יעל כרמי













20 צפיות0 תגובות
bottom of page