• יעל כרמי

בין הברושים והכרם


כשסיימתי את הספר 'ראי אדמה', קירבתי אותו אל ליבי, חיבקתי בשתי ידיי, ובכיתי.

על הקיבוץ ירד חושך מוקדם של חורף, הורים עם ילדים עברו בחוץ ואפשר היה לשמוע את רגליהם הקטנות והגדולות מטופפות על השבילים הלחים.

בנובמבר 2017 נשאתי הרצאה בכנס כותבים שקראתי לה: 'אהבת הקריאה, תאוות הכתיבה ובלוג משלך'. התכוננתי במשך כמה חודשים להרצאה הזו עד שידעתי לצטט ממנה גם באמצע הלילה לו היו מעירים אותי.

בהרצאה, אני פונה אל הכותבים בקהל, אלה שחולמים להוציא ספר ואומרת להם: 'הוצאתם ספר? שלחתם אותו לקוראים? אל תנדנדו. הם יכתבו על הספר שלכם אם ימצאו לנכון.'

ואז, לאחר זמן מה, קיבלתי מייל מנירית הלבני, שסיפרה לי ששמעה את ההרצאה שלי, התרשמה, וגם שאנחנו בנות אותו גיל ואומרות את אותן משפטים, והיא תשמח לשלוח לי את הספר שלה 'ראי אדמה'.

איזה מזל שאמרתי כן.

כי הספר הזה, הוא אחד הספרים היפים ביותר שקראתי.

הוא ספר על אדמה ועל משפחה.

הוא ספר על ריב אחים, קנאה, געגועים ואהבה.

הוא ספר על מושב ואהבת הנוף.

הוא ספר עלינו. על הארץ שלנו.

מהחומרים האלה עשויים הסיפורים היפים ביותר.

משפחת ברנשטיין גרה במושב, בנחלה גדולה, ואנו הקוראים מתוודעים לשבר הגדול שעובר במשפחה בין האחים, ההורים והענפים אליהם מסתעפת המשפחה.

על גב הספר כתוב כך:

'ראי אדמה הוא סיפור על אהבה לאדמה ,על גידול ענבים וייצור יין, על הורים וילדים ומה שביניהם.'

ארבעה קולות ראשיים יש בספר: אביטל, גדי, בתיה וברקע במכתבים, גם קולו של אחיה התאום של אביטל, איתן.

לכל אחד נקודת מבט ושפה משלו וליבנו נוהה אחריהם.

אני למשל, התאהבתי בגדי, אב המשפחה. כמו שהתאהבתי באישי האהוב, הקיבוצניק הפרטי שלי.

הפרק המוקדש לו, הוא הפרק בו קראתי ובכיתי. אחד התיאורים היפים בספר הוא התיאור בו הוא שוכב מתחת לטרקטור שהתהפך עליו, קרוב לרגבים ונזכר בטיולים שלו עם אמו ואחיו כשהיו קטנים, והם היו מניחים את אוזניהם על האדמה, ומקשיבים.

הספר היפה הזה משלב בין חיי הגיבורים לבין המקום של האדמה, הנחלה והמשפחה בחייו.

הם שזורים זה בזה.

התבנית הזו של הנוף, עם שדות החיטה והכרמים, עם המטבחים בהם נאפות עוגות, עם המרפסות עליהם יושבים בסוף יום עבודה ומסתכלים הלאה, אל הנוף, עם נעלי העבודה הכבדות מלאות הבוץ המונחות בכניסה לבית, הם תבנית נוף הולדתם של גיבורי הספר, וגם תבנית נוף מולדתנו.

מזה כשנתיים וחצי אני גרה בקיבוץ אליו הגעתי בעקבות האהבה.

אני אוהבת את העיר ותמיד אוהב, את בתי הקפה, את המדרכות, את הרעש והפיח.

אבל כשאני חוזרת מהעיר לקיבוץ וכל נוף העמק נפתח בפניי על שדותיו, על צבעיו, על הציפורים המגביהות עוף שבן זוגי מצלם, על הוואדי הזורם והמפל- אני יודעת שהגעתי הביתה.

בזכות כל אלה, הספר הזה שהוא כל כך ישראלי, דיבר אלי.

כי הוא קורה כאן. כי הסיפור המשפחתי הזה אם לא קרה לנו, קרה לאנשים שאנחנו מכירים.

כי תיאורי השדות והמושב הם התיאורים 'שלנו', עליהם גדלנו.

במהלך הספר וההתרגשות שחוויתי כתבתי מדי פעם לנירית את התרשמותי מהספר, ממש ככה, תוך כדי קריאה.

שמחתי על הזכות שניתנה לי להכיר את הסופרת ולהודות לה תוך כדי קריאה.

אני רוצה לציין גם את התמונה הנפלאה של הצלם איתן ויתקון על כריכת הספר, שגרמה לי להתרגשות עוד לפני שהתחלתי לקרוא בספר.

לו היה צריך לבחור שיר שילווה את הספר הנפלא הזה, הייתי בוחרת רק בשיר אחד, שהתנגן בראשי:

החולמים אחר השמש.

מילים: יורם טהרלב

לחן: סשה ארגוב בין הברושים והכרם שנית נעבור. בין הערביים שוטפות סנוניות את העמק. ערב יפה וחמים שט על גגות ותלמים, אנו כמו כל החולמים אחר השמש. לו על כתפינו נשאנו שנית תינוקות לו רק יצאנו שנית לחרוש ולזרוע לו רק יכולנו לקצור לו רק לצאת ולבצור לו רק ידענו לנצור חדוות הנוער. שקט ורק צעדינו נותרו על השביל. לילה ירד על צמרות הברושים ועלינו. טל על שיחי ההרדוף על הבריכות והסוף, טל על ראשך הכסוף ועל עינינו. שקט ורק צעדינו נותרו על השביל.

ראי אדמה

נירית הלבני

פרדס הוצאה לאור

עריכה: דורית זילברמן

צילום הכריכה: איתן ויתקון

#ראיאדמה #ספרים #ביקורת #ארץישראל

0 צפיות
  • לכידה לוגו סלונה 1
  • Facebook Social Icon
  • instagram-1581266_960_720
טל': 052-3716176

כל הזכויות, על האתר ותכניו שמורות ליעל כרמי 2017 ©