'אני זוכר את אמא שלך', אומר לי שלמה פלטשר 'גבוהה ורזה, היא באה לבקר את ההורים שלה.' אמא שלי. רזה וגבוהה.
נסעתי לגבעתיים להעביר הרצאה בפני מועדון גיל הזהב.
פגשתי כ- 60 נשים וגברים מקסימות ומקסימים שצחקו, הגיבו, שאלו שאלות ובסוף ההרצאה באו לחבק וללחוץ את היד.
ואחד מהם, אליעזר שמו, שאל אם הוא יכול לשלוח לי ספר של שירי אהבה שכתב.
אחרי ההרצאה שמתי בוויז בידיים רועדות את הכתובת: גולומב 24, גבעתיים, שהוא הבית שבו נולדה אמא שלי, ושם גרו סבא וסבתא שלי ולא הייתי בו קרוב ל- 40 שנה.
הבניין נשאר כשהיה, אותו בנין, אותה חצר, אותן שתי כניסות.
אפילו נכנסתי.
אפילו עליתי במדרגות עד לדלת.
אבל לא דפקתי.
לא העזתי.
באחד החלונות, עמד איש מבוגר ושאלתי אותו כמה זמן הוא גר כאן וכשאמר לי שהוא גר כאן מזה 49 שנים, ידעתי שהוא יזכור את אמא שלי, את סבא וסבתא, והוא אכן זכר. והנה אני עומדת בכניסה לבנין שלא השתנה, עם החצר הקטנה, ונכנסת לאט לחדר המדרגות, עולה קומה אחר קומה. עוד מעט סבתא תפתח את הדלת, ותחבק אותנו חזק. שמות אחרים על הדלתות. מוזיקה עולה מהחלון של שלמה. זה הבית אליו התגעגעה אמא שלי כל חייה. אל החצר, חדר המדרגות והחלון בו ישבה סבתא שלי, זרועה הלבנה על פסי התריסול. אני כאן. שעת צהריי יום שישי שמשי. בתי הקפה מלאים. הורים אוספים את ילדיהם מבית הספר. לו הייתי יכולה עכשיו להתקשר לאמא ולהגיד לה: בשבילך, חזרתי הביתה.
הנה שיר לשבת מתוך 'שירת הבית ונדודיו', של המשוררת דיתי רונן, אחד מספרי השירה היפים על המדף שלי.
אַתָּה עוֹמֵד מֵעַל הַגַּן מְסַמֵּן אֶת הִבְהוּב הַזְּמַן. כָּל מִי שֶׁנָּגַעְתָּ בּוֹ נִשְׁאַר סָפוּן בְּדָפְנוֹת לִבְּךָ כְּמוֹ אָבָק שֶׁנִּשְׁכַּח בְּפִנַּת הַבַּיִת: הַיַּלְדָּה שֶׁהָיִיתִי שֶׁהָיְתָה לָאִשָּׁה שֶׁהָיִיתִי שֶׁהָיְתָה לָאֵם שֶׁהָיִיתִי שֶׁהָיְתָה לַסָּבְתָא – כֻּלָּנוּ מִצְטוֹפְפוֹת עַכְשָׁו לְגוּף דָּחוּס אֶחָד. אֵיךְ כָּל הַיֹּפִי הַזֶּה יִתְדַּפֵּק עַל חָזְךָ כְּשֶׁתִּפְרֹשׂ אֶת זְרוֹעוֹתֶיךָ לִקְרָאתִי בִּתְנוּעַת רְחִיפָה.
שבת נעימה ומלאה בטוב לכולכן, ממני באהבה.
ד"ר דיתי (יהודית) רונן נולדה וגדלה בתל אביב. יועצת, מרצה וחוקרת בתחומי מדיניות תרבות, תיאטרון וספרות. בנוסף על ספרי שיריה, פורסמה יצירתה בכתבי עת, באנתולוגיות ובמוספים ספרותיים.