אז איך מתחילים?
זו שאלה שאני נשאלת הרבה פעמים.
'יש לי המון רעיונות', אמרה לי אחת מתלמידותיי, 'ואני לא יודעת איך מתחילים'.
במהלך השנים שאני כותבת, זיהיתי שברגע שיש לי משפט פתיחה, גם אם באותו רגע לא נכתב מתחתיו כלום והוא נשאר זוהר על הדף הלבן בתיקייה במחשב, בפנקס באוטו, במחברת שתמיד נמצאת אצלי בתיק, הוא יניע אותי בהמשך לפעולת הכתיבה.
אני אוהבת משפטי פתיחה, הם החלון שנפתח עבורי לפוסט או לטקסט, והם מניעים אותי לכתיבה.
הם באים אלי לפעמים מתוך דברים שאני קוראת. שירים שאני שומעת ברדיו, משפט שמישהי אמרה בהרצאה או בתוכנית טלוויזיה, וקיים רגע בו המשפט הזה מחלחל, מוצא את מקומו ואני יודעת שהוא עומד להיות משפט פתיחה בפוסט הבא שלי.
משפט פתיחה ממקד אותי, מושך אותי בתור הכותבת להמשיך את הטקסט כדי לגלות בעצמי על מה אני עומדת לכתוב, ועבור הקוראים שלי הם שער הכניסה לסיפור, לפוסט, לבלוג.
משפט פתיחה טוב מושך את הקורא להיכנס לפוסט עצמו, ורומז לו: לא תבזבז כאן את זמנך היקר, כאן יהיה מעניין, תודה שהצצת ותודה ונשארת.
הסיפורים, הבלוגים, הטקסטים הטובים ביותר הם אלה המתחילים 'מהאמצע'.
מה זאת אומרת?
כשאנחנו נזרקים לתוך הסיטואציה בלי הקדמה, לאמצע הסיפור. כאילו אנחנו כבר מכירים את הגיבורה או הגיבור, אנחנו עומדים איתם באמצע הרחוב ובהמשך של הפוסט, או הסיפור, או הכתבה יתבררו דברים נוספים.
אבל הדבר החשוב, כבר נעשה.
הפתיחה הזו גרמה לנו לא לעבור הלאה, אלא להמשיך ולקרוא.
אני אתן דוגמה.
משפט פתיחה ראשון:
ענפי העץ דפקו על החלון והשמיעו קול מונוטוני. אור הבוקר התחיל לעלות במזרח וצבע את ההרים באדום. ציפור אחת צייצה ושניה השיבה לה ויום חדש התחיל.
משפט פתיחה שני:
למה אף אחד לא פותח את הדלת, חשבה לעצמה מאיה אבל הדפיקות המשיכו, ורק כשפקחה את עיניה, הבינה שהדפיקות הן לא על דלת הבית אלא על החלון, וכבר אין שם אף אחד שאולי שכח את המפתח ותיכף ייכנס למיטה החמה , רק ענפי העץ מכים שוב ושוב.
ניתן לחוש בהבדל, נכון?
הפתיחה הראשונה יפה ונעימה, הרבה ספרים, טקסטים, כתבות ובלוגים נפתחים בתיאור טבע. זו פתיחה שהייתי קוראת לה 'נחמדה'.
בפתיחה השנייה קיים מתח כמעט מהרגע הראשון. אנו נזרקים לתוך סיטואציה. יש בה אישה, לאישה יש שם, קוראים לה מאיה, ואם נקרא שוב נגלה שזו לא הפעם הראשונה בה מישהו שכח מפתח ועומד עכשיו על סף הדלת, נוקש ועוד מעט היא תפתח בפניו. אבל הפעם, אנו נרמזים, במילים ספורות שהסיטואציה הזו שייכת לעבר ולא להווה, ורק ענפי העץ ממשיכים לדפוק על החלון.
שימו לב כמה הרבה אפשר להכניס בתוך משפט פתיחה. כמה מתח ואינפורמציה שתוביל אותנו להמשך, וחשוב מזה, שלא תיתן לנו לנטוש את הטקסט, ומרגע שהתעכבנו עליו והתחלנו לקרוא, אין לנו ברירה אלא להמשיך.
בבלוג, ברשת, בסטטוס ובפייסבוק, הפתיחה חשובה אפילו יותר מאשר בסיפור.
הרשת וגם אנחנו מוצפים במלל, ואם אנחנו רוצים שיקראו אותנו עכשיו, מייד, וגם יגיבו לנו, אנו חייבים לתפוס את הקורא מהרגע הראשון, מהמשפט הראשון.
את ההרצאה שלי 'סבתא, תעשי לי לייק', מול אולמות מלאים בקהל גיל הזהב ומשפחותיהם, אני מתחילה תמיד באותו משפט:
'לסבא וסבתא שלי לא היה פייסבוק, אבל אני זוכרת את הריח שעמד בחדר המדרגות ואת תיבות הדואר, בבית, ברחוב גולומב בגבעתיים'.
כשהתחלתי לכתוב את ההרצאה, זה היה המשפט הראשון שכתבתי.
אני זוכרת גם עכשיו, את ההתרגשות שאחזה בי כשמתי נקודה בסופו אחרי המילה 'גבעתיים'.
הרי ברור שלסבא ולסבתא שלי לא היה פייסבוק, אבל במשפט הזה שיש בו 21 מילים, מגולמים חיים שלמים. אני אוחזת בידו של הקורא ומובילה אותו יחד איתי לגבעתיים, לרחוב גולומב, לחדר המדרגות.
הקורא שואף יחד איתי את הריח שעומד בחדר המדרגות של פעם.
הוא רואה בעיניו את תיבות הדואר הישנות (שיש להן משקל אחר כך בהרצאה לעומת הדואר האלקטרוני של היום).
הוא שותף לזיכרון שלי.
וכמו שהמשפט הזה זרק אותי שנים אחורה, והנה אני שוב ילדה קטנה שעולה במדרגות, ועוד רגע תיפתח הדלת וסבא וסבתא יחבקו אותי ויגידו לי 'יעלינק'ה', אני רואה לא פעם, בלחלוחית בעיניי היושבים מולי, איך הם נזכרים בסבא וסבתא שלהם.
למשפט הראשון יש הרבה כח.
השקיעו בו.
חשבו עליו.
אם הוא לא בא לכם מייד ובקלות, כתבו כמה נוסחים עד שהוא 'יישב' לכם טוב, עד שהוא יישמע טוב כשאתם מקריאים אותו בקול ועד שתרגישו, כמו שמרגישים בבטן ובאצבעות שכאן, מתחיל סיפור.
ורגע לפני שאני מסיימת הנה חידה, האם אתם מזהים את הפתיחה ומאיזה ספר היא לקוחה?
'בליל קיץ אחד ניתר המורה הוותיק יעקב פינס משנתו בחרדה גדולה. מישהו צעק בחוץ: 'אני דופק את הנכדה של ליברסון'.
יודעים? אפשר לכתוב לי כאן בתגובות. תשובות נכונות יזכו את העונים במשפט פתיחה מעורר השראה לכתיבה.