בילקוט גדול בעל אבזמי פליז,
בחולצת דקרון ועליה סמל בית ספר 'אחד העם' בחדרה,
בצמות סוררות שסרט שיער מנסה לשוות להן מראה מסורק,
בשן קדמית חסרה,
במכנסיים קצרים שמתוכן צומחות רגליים רזות,
בחיוך מתרגש, העמיד אותי אבא ליד הקיר בסלון בו כולנו היינו מצטלמים,
וצילם אותי ביום הראשון של כיתה א'.
בית הספר 'אחד העם' עומד במרכז חדרה, ובו, ומסביבו אקליפטוסים גדולים ומצלים.
מה אני זוכרת מהיום הראשון בכיתה א'? לא הרבה.
בעיקר את המחנכת הנהדרת רבקה מיטל, שעמדה בראש המדרגות וקיבלה אותנו, חדשים ומתרגשים.
אני זוכרת את הרחבה הגדולה בה נערך מפקד בוקר כשטוביה, המורה להתעמלות קרא לנו להסתדר בטורים ואחר כך, בשיעורי ההתעמלות נתן כדור ושלח אותנו לשחק.
את מאשה, אחות בית הספר שלבשה מדי אחות לבנים וכובע אחות נוקשה לראשה.
ואת יקותיאל. המחנך שהיתה לו רק יד אחת ואת כתב היד היפה ביותר בעולם.
'המורה יקותיאל', ניגשנו אליו חבורה של ילדות, קצת רועדות, קצת מתרגשות, שאפשר לנחש מי הנהיגה אותן, 'אפשר לעזור לך עם התיק?'
הכיתות היו קטנות, שניים, שתיים ישבנו ליד שולחן מול הלוח ובפעם אחת, בלתי נשכחת, שאל יקותיאל המחנך מי יכול לגשת לחדר המורים ולהביא לו כוס תה כי הוא מרגיש קצת לא טוב.
יער אצבעות להוטות, סקרניות, חנפניות הורם, מתוכן נבחרו 3 בנות.
וכך, צעדנו בתהלוכה קטנה ונרגשת לחדר המורים, שבפתחו ישבה ושמרה, חווה, המזכירה.
ריח סטנסיל ודיו.
רחש דפים ומכונת כתיבה.
וחדר המורים, האפל, המסתורי שהכניסה אליו אסורה עלינו.
אבל לא היום.
היום נשלחנו להכין למחנך תה.
חזרנו לכיתה באותה תהלוכה, האחת מחזיקה בזהירות את הכוס, השנייה את הצלוחית והשלישית מלווה ושומרת את הצעדים שלא תישפך אף טיפה מכוס התה.
אחר כך כבר היו מורים אחרים.
אחר כך צעקה דרורה בנדרלי ז"ל על אחד התלמידים הסוררים, מנופפת בציפורניה הארוכות:
'אני אנער את חוצני ממך' ואף אחד לא הבין מה היא אומרת.
אחר כך כבר הייתי הסולנית של המקהלה, וכשהודיעו לי שעלי לשיר את 'ציון תמתי' לכבוד מסיבת סיום כלשהי, אמרתי -לא.
'זה שיר גלותי'.
'זה מה?'
'זה גלותי'.
'את תשירי.'
'אני לא.'
'עוד נראה'.
נרגשת, בבגדים חדשים הגעתי לשער בית הספר, ושם, עמדה אחת המורות:
'את תשירי?'
'לא'
ואסרה עלי את הכניסה לבית הספר.
חדרה היתה אז קטנה, וכשחגגו מסיבת סיום, הגיעה כל העיר.
רועדת ומושפלת, הסתובבתי והתחלתי ללכת הביתה.
מרחוק, ראיתי את הוריי והבכי פרץ.
אמא שלי, המורה שולה, התקשרה באותו ערב למפקחת והודיעה לה שהיא מצפה לבירור כבר למחרת.
וכך היה.
מנהלת בית הספר ננזפה, אמא שלי היתה בגדולתה, אני עד היום לא אומרת לאותה מנהלת שלום ומתעבת את השיר 'ציון תמתי'.
הרבה ילדים התחילו היום את שנת הלימודים הראשונה שלהם.
יש בהם בוהים, לוחשים, חוששים ומאחרים.
יש בהם כאלה היודעים את התשובות, ואת זו שמוחקת את מה שכתבה.
כל אלה ואחרים בשיר הנהדר, כיתה, של המשורר אלי אליהו.
שנת לימודים טובה, מחכימה ופורייה לכל ילדינו.
שבת שלום,
שלכן יעל
אלי אליהו בוגר אוניברסיטת תל-אביב בפילוסופיה יהודית ובספרות עברית. למד שנתיים עריכה ותרגום במסגרת תוכנית מלגה של מכללת עלמא. המשוררת אגי משעול שלימדה במכללה זו, שלחה משיריו לכתב העת "שבו" ומאז החל לפרסם בכתבי-עת ספרותיים שונים: "מטעם", "קשת החדשה", "הליקון", "הכיוון מזרח", "משיב הרוח", "כרמל" ו"מאזניים". ב-2004 השתתף בסדנא של בית הספר לשירה של הליקון. ב-2014 זכה בפרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול. אלי אליהו מתגורר בגבעתיים ומתפרנס מעריכה לשונית וספרותית וכתיבה בעיתון 'הארץ'.
אהבתן את השיר? יש עוד שירים לשבת, במיוחד בשבילכן.
תגובות, שירים שאתן אוהבות ותרצו לשתף- יתקבלו בשמחה ובתודה.