השבוע מלאו לי 53.
אני מגלגלת על הלשון את הספרות: חמישים ושלוש.
חמש ושלוש.
כשהייתי בת 49, אמרתי במשך שנה שלמה שאני בת 50, כדי להתרגל.
והנה, עד כדי כך התרגלתי שאין לי שום בעיה לומר שאני בת 53.
לבתי הבכורה ימלאו השנה 25.
לבתי הצעירה ימלאו 18.
מה חשבתי על אנשים בני חמישים ויותר כשהייתי בגילן?
המספר הזה היה רחוק ממני, כל כך רחוק עד שאפשר היה לשייך אותו רק למורים, מכרים של ההורים, ופה ושם גם סבתות צעירות.
בלוז יום ההולדת תקף אותי יום לפני.
הפכתי נרגנת.
כלום לא רציתי.
בכלום לא חשקתי.
היום התחיל ונגמר ונזכרתי במשהו שכתבתי כשהייתי בת 47:
'שבת. השעה שש בבוקר. גם השנה, לא הקימו במהלך הלילה, על הכביש מתחת לביתי אוהל קרקס.
אף שיירת פילים, גמדים רכובים עליהם, לא יצאה בתהלוכה צבעונית ורועשת.
נערות הגומי ישנות מקופלות עכשיו, ובחדר המדרגות, ליד דלת ביתי לא עומדים עכשיו בולע חרבות ויורק אש.
בדקתי. שקט עכשיו. שבת בבוקר ואני בת 47 היום.
לא תאריך משהו. סתם תאריך.
אין בו את העיגול של 40, את החצי של 45, מין משהו עובר כזה.'
Ryan Pouncy www.umsplash.com
גם בבוקר יום הולדתי ה- 53 לא הקימו אוהל, לא רכבו על פילים, לא גמדים ולא נערות גומי, ולא איש הברזל ולא יורק האש.
ולא היה לי צורך בכל אלה.
כשיצאתי מהמקלחת, חיכה לי על השולחן זר חמניות מאישי האהוב.
ואחר כך נסענו לארוחת בוקר נהדרת וקיבלתי את כורסת הקריאה הצהובה שהתאהבתי בה מרגע שראיתי אותה בחנות.
'יפה, נכון?' שאלתי את האישה שניסתה גם היא ישיבה על כורסאות ומייד הפכנו אחיות ודיברנו על צבעים ומשענות.
ואחר כך ראינו סרט של שלושה סיפורי אהבה ביוונית, ובדרך הביתה ניסינו לומר מילים המסתיימות בלוס, ולס, ויצא לנו סופוקלס, אנטיוכיוס וצחקנו בכל פה.
בבוקר, מול המראה, אני בת 53.
גופי הוא של אישה בת 53.
ידיי ורגליי שהיו פעם בנות 12, הן בנות 53.
לא, אני לא יכולה לאכול הרים גבוהים של לחם מטוגן בביצה, מסתפקת בסלט ופרוסת לחם כוסמין.
קוביית שוקולד קטנה פה ושם, עוגת תפוחי עץ זרויית סוכר וקינמון.
וככה נעים וטוב.
גיל נהדר, 53.
ריצוד אור על המים.
שרק ימשיך כך.
את מיה טבת דיין הכרתי בקרוסלה הגדולה והצבעונית של הפייסבוק. ואם יש רגעים בהם אני מודה ואפילו משתחווה לצוקרברג הם הרגעים בהם היא מעלה שיר, זיכרון, תמונה של אמה היפה ובכך מעוררת גם את געגועינו וזיכרונותינו.
גם השיר 'ישו' הוא כזה והוא מוגש לכן באהבה.
שבת טובה ומלאה בתמרים, קינמון וירח על המים.
שלכן, יעל
ישו / מיה טבת דיין
עַל שְׂפַת הַכִּנֶּרֶת, לְאוֹר יָרֵחַ,
אָכַלְנוּ הָרִים גְּבוֹהִים שֶׁל
לֶחֶם מְטֻגָּן בְּבֵיצָה.
נָשִׁים שֶׁקָּרָאנוּ לָהֶן "סָבְתָא" הָיוּ
בְּנוֹת
חֲמִשִּׁים. גִּזְעֵי הַתְּמָרִים הֵגִירוּ
זֵעָה
גַּם בַּחֹשֶׁךְ. לַמַּיִם הָיָה טַעַם
שֶׁל סֻכָּר וְקִנָּמוֹן.
הַיָּדַיִם שֶׁלָּנוּ הָיוּ
בְּנוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה. הָרַגְלַיִם
שֶׁלָּנוּ הָיוּ
בְּנוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה. כָּל הָאֵיבָרִים
שֶׁלָּנוּ
הָיוּ בְּנֵי שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וְלֹא הָיָה
לָנו מֻשָּׂג
שֶׁהֵם אֵיבָרִים.
מִישֶׁהוּ אָמַר בַּחֹשֶׁךְ
שֶׁהוּא רוֹאֶה מַשֶּׁהוּ עַל הַמַּיִם.
מִישֶׁהוּ צָעַק: "יְשׁוּ!"
יָשַׁבְנוּ, לָעַסְנוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ.
הָעוֹלָם הָיָה זָקֵן וְעַתִּיק
מִתְמַשֵּׁךְ עַד לְתַחְתִּיּוֹת אֵין שִׁעוּר.
הָיִינוּ טְרִיִּים כָּל כָּךְ
כְּמוֹ רִצּוּד אוֹר יָרֵחַ עַל מַּיִם
כְּמוֹ נֵס.
מיה טבת דיין היא משוררת, סופרת, ומרצה להינדואיזם. בעלת תואר דוקטור בהינדואיזם ושירה סנסקריטית. ספריה: 'אלף שנים לחכות', 'ויהי ערב, ויהי תוהו'.
על גב הכריכה כתבה הסופרת שהרה בלאו: "מחזורי השירים של מיה טבת דיין הם מהמקוריים והמרגשים שקראתי. יש בהם יכולת זיקוק מיוחדת של הכאב, של ההעדר ושל האין. והכל נעשה בפשטות, דרך היומיום, במילים "קטנות" שהולמות בקורא בעצמה גדולה.'
אהבתן את השיר? יש עוד שירים לשבת, במיוחד בשבילכן.
תגובות, שירים שאתן אוהבות ותרצו לשתף- יתקבלו בשמחה ובתודה.