פעם, לפני הרבה זמן, הראיתי לאמא שלי תמונה שהיא מצולמת בה.
'מי זו?' היא שאלה ואני קצת נדהמתי.
'אמא, זו את' אמרתי לה וחרדה קלה החלה לעלות מכפות הרגליים.
איך אפשר שאדם לא יזהה את עצמו?
את פניו, את עיניו, את קמטיו?
את רעמת השיער השחורה, הגבוהה, שסידרה אחת לשבוע במספרה והייתה לסימן ההיכר שלה?
אמי ואני- אלבום משפחתי
רק אחרי מותה הבנתי, שבמראה היא אישה אחת, ובעיני רוחה היא מישהי אחרת.
במראה היא אישה מזדקנת ובתמונה על השידה וגם בעיני עצמה היא עדיין אותה נערה עם צמות וחולצה רוסית רקומה.
אני דומה לאמי.
בנותיי דומות לי. מאד.
אנחנו מקבלים את תווי פנינו מהורינו, ומהוריהם, ומהורי הוריהם.
פתאום, לאחד הילדים זורחות עיניים בכחול-ירוק ים, ומישהו נזכר שלאחד הענפים הרחוקים בעץ המשפחתי היו עיניים בדיוק כאלה.
בתי הבכורה נמוכת קומה כמו סבתה מצד אביה.
בתי הצעירה גבוהה כמו אמי.
עם בנותיי- אלבום משפחתי
לא רציתי להיות דומה לאמא שלי. כעסתי כשאמרו לי 'את קופי אמא.'
איך דומה לה? במה?
'את אחרת ממני', הייתה אומרת לי. 'אני מעריצה אותך, את עושה דברים שיכולתי רק לחלום עליהם.'
וממרחק השנים, בהיעדרה שהפך נוכחותה, גם אני רואה פתאום את הדמיון.
הוא קיים, אבל לא בדיוק.
הוא נוכח, אבל רק בקצוות.
נפשי סוערת, אבל לא טרופה.
'הלוואי שהייתי יודעת לבשל כמוך', הייתה אומרת לי.
וגם – 'הלוואי שהיה לי אומץ לנסוע לחו”ל ולהשאיר בבית שתי ילדות'.
וכמעט אמרה- הלוואי שהייתי את.
מאז שאני גרה כאן, בעמק, ובמיוחד כשאנחנו יורדים לטיול בשדות מתנגן באוזניי השיר של אמא ‘שדות שבעמק קדמוני הלילה’.
'אם סבתא היתה יודעת שאת גרה בקיבוץ, היתה מגיעה עם האקורדיון, מתיישבת על המרפסת ולא חוזרת הביתה לעולם', אומרות לי בנותיי.
ובלי לרצות, ומבלי דעת, ובלי להתכוון, אני דומה לה.
אני עומדת על שלי וחושבת על כל הפעמים שהיא עמדה לצידי, בשבילי,
נגד כל העולם –ואז אני דומה לה.
אני מנגבת אבק בקצה סדין שתיכף ייכנס למכונה – ואז אני דומה לה.
אני שרה במטבח – ואז אני דומה לה.
אני נרדמת מול הטלוויזיה – ואז אני דומה לה.
סבתי ואמי- אלבום משפחתי
בבוקר, בפנים הראשונות הנשקפות מן המראה בחדר האמבטיה, אלה שעוד לא נשטפו במים קרים, שלא נמרחו בקרם, בשיער מתולתל וסתור, בקמט הגיל החדש שנוסף, אמי מסתכלת עלי מן המראה.
אולי גם בנותיי יראו אותי כך יום אחד, מסתכלת על בבואתן, בדמותן, מן המראה.
ואולי גם אני אדבר מגרונן, כמו שאמי מדברת מגרוני, במשפטים אמהיים כאלה, שפעם עיצבנו, והיום נשמעים כל כך נכון.
שרשרת הדורות הזו של אמא בת, אמא בת, אמא בת, שאם אומר את הצירוף הזה שוב ושוב, בלב וגם בקול רם, יישמע כמו שקשוק גלגלי רכבת ארוכה, הנושאת אחריה קרונות רבים שיש בהם השלמה וחמלה, מחילה, אהבה וגעגוע - ממשיכה לנסוע.
מול המראה בבוקר, אני מנערת את ראשי, שוטפת, מורחת, מסרקת וחוזרת להיות אני.
שבת נעימה ומלאה בתמונות ודמויות,
שלכן, יעל
נַגִּיד - שרי שביט
נַגִּיד אַתְּ יַלְדָּה. אַתְּ נְמוּכַת קוֹמָה. אַתְּ אוּלַי מֶטֶר, יְצוּר עִם רַגְלַיִם זְרִיזוֹת. נִדְרָשׁ לָךְ חָלָל סָבִיר לִחְיוֹת. נָנִיחַ: מִשְׁתָּלָה.
בְּשָׁלָב מְסֻיָּם נִגְמֶרֶת הַיַּלְדוּת, וְנִדְרָשׁוֹת עָרִים שְׁלֵמוֹת שֶׁיַּקִּיפוּ אֶת גּוּפֵךְ הַזָּעִיר, וְהַנּוֹפִים מִסְתּוֹבְבִים כְּמַבָּט שֶׁל אָדָם שִׁכּוֹר, וְרַמְזוֹרִים מִתְאַמְּצִים מַחְלִיפִים צְבָעִים, בִּרְגָעִים שֶׁאֵין אַף אֶחָד בָּרְחוֹב. אוֹמְרִים שֶׁתִּהְיֶה שׁוּב רְעִידַת אֲדָמָה, שֶׁתְּזַעֲזֵעַ אֶת אֶצְבְּעוֹת רַגְלֵינוּ
אֲנִי גְּדֵלָה וַעֲדַיִן עוֹשָׂה פַּרְצוּפִים לַמַּרְאָה. אֵיךְ הִשְׁאַרְתְּ אוֹתִי כָּכָה יוֹצֶרֶת לְעַצְמִי מְהוּמָה.
שָׂרַי שביט (נולדה ב-1982) היא סופרת, משוררת ועורכת ספרות ישראלית.
בגיל צעיר התייתמה משני הוריה, חוויה שהותירה רושם רב על יצירתה הספרותית. היא בוגרת תואר ראשון בחוג לספרות במגמת כתיבה יוצרת ובקולנוע, באוניברסיטת תל אביב. מנחת סדנאות כתיבה וזוכת מלגת "חדר משלך" של בית אריאלה וספריות תל אביב יפו.
♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥
גם לכן יש אלבומים ותמונות המקווצ'צ'ים את הלב וראויים שתכתבו עליהם סיפור, שיר, זיכרון או בלוג?
אני מזמינה אתכן לסדנת ייחודית לכתיבת סיפורי חיים וזיכרונות- מאירים זיכרונות.
6 מפגשים, בספרייה האיזורית גדרות. מפגש ראשון ב - 21.11.17.
לפרטים והרשמה:
נירית הלבני - 0542277967
יעל כרמי - 0523716176
