פעם בשנה, בחופש הגדול, נסענו אמא, אחי ואני לשבוע ימים לסבא וסבתא בגבעתיים.
לא היה דבר שלא עשינו בשבוע הזה שהיה קסום ובשום ומלא.
בריכה, הצגות וסרטים.
את הסרט 'סיפור הפרברים' ראיתי לראשונה עם סבתא, וחשבתי שאני חולמת.
כשיצאנו ממופע 'בלט על הקרח', מתוך האולם הקריר שרצפתו כוסתה בקרח והתמלאה בסימני מחליקיים, אל האוויר ההביל והקיצי, החלקתי ברגליי על הדשא ליד תחנת האוטובוס.
רגל ימין מחליקה ורגל שמאל אחריה, והנה גם אני בלרינה קרירה, נישאת בזרועותיו השריריות של בן זוגה המחליק.
סבא נהג לקום בבוקר וללכת לצרכניה ברחוב הסמוך.
דלת הרשת של הצרכניה נפתחה ונסגרה בחבטה, וממדף הלחם, עליו נחו חצאי לחמים לבנים ושחורים, היה סבא בוחר שתי 'לחמניות שמונה' קלועות, מוסיף ריבת פובידל ומביא לנו לארוחת בוקר של ילדות וחופש.
בחדרה של ילדותי היו מכולות.
היתה המכולת של יוכלמן בה נפרסו 200 גרם גבינה ו200 גרם נקניק באותה מכונה ובאותה סכין.
המכולתניק, שלבש תמיד גופיית אתא בקיץ וחולצת משבצות בחורף וניגב את ידיו בסינר אפור, שלט ביד רמה על חנות קטנה שרק הוא ידע בעיניים עצומות איפה נמצא כל דבר, והוא זה שידע את הסדר בתוך הערבוביה של קופסאות שימורים, משחות שיניים, פחי זיתים, חלבה על משקל וסוכריות תרנגול אדומות.
במעדניה במרכז העיר, בדרך היורדת מהבנק לשוק, זו שבחזית החנות שלה היו תמיד חביות עץ ובהן דגים כבושים ומלוחים, מכרו את סלט תפוחי האדמה הטוב בעולם.
מינון מדוייק של מיונז, מלח, קוביות תפוחי אדמה, גזר ואפונה.
כשהלכתי עם אמא לעיר, נהגנו לעצור במעדנייה, ושם, מילאו לי חצי פיתה רכה בסלט המעדני הזה.
טעמו בפי.
Ramiro Mendes www.unsplash.com
אני אוהבת מכולות.
כמו לבעליהן, יש להן אופי, בניגוד לסופרמקטים הענקיים להם אנו רגילים היום.
הן אפלוליות וריחן מלוח ומתוק.
הדלפק עמוס.
פירורים.
קצה נשיקה של לחם.
מקל ארטיק.
עפרון מאחורי האוזן.
חשבוניה.
מכונת חישוב.
הן מזכירות לי את יוסי ילד שלי מוצלח.
הילד החולם שהדרך מעניינת אותו יותר מאשר סופה.
וכדי להגיע ללחם ולבקבוק החלב יש לעבור בשדירה הלוחשת וקוראת לו 'יוסי',
ללטף כלבלב ולחזור בידיים ריקות ובלב מלא, הביתה, לאמא.
הנה ילד נלהב משליחותו.
כתב ידה של אמו על פתק.
והוא נביא, ומלא תקוות, וצעדיו צעדי עתיד בשביל המתפתל של ילדותו.
וכל העולם כולו מאיר את צעדיו כמו שמש.
שבת נעימה ומלאה בשבילים מתפתלים,
שלכן, יעל
שליחות- אלי אליהו
אלי אליהו בוגר אוניברסיטת תל-אביב בפילוסופיה יהודית ובספרות עברית. ב-2014 זכה בפרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול. אלי אליהו מתגורר בגבעתיים ומתפרנס מעריכה לשונית וספרותית וכתיבה בעיתון 'הארץ'.