כשנחתנו בבודפשט, ביום ראשון, ירד שלג.
פתיתים לבנים חגו סביבנו ונערמו על האדמה.
ואנחנו, אנשים מארץ מדברית וחמה, צהלנו בהם כמו ילדים בארגז חול או בערימת שלג.
בבית, בארץ, היה שרב של תחילת דצמבר ואנשים לבשו חולצות קצרות.
חקלאים הרימו ראשיהם לשמיים והתפללו לגשם.
ממטרות נפתחו, שדות הושקו, והיובש גרם לעיניים להצטמצם ולפה לבקש מים.
וכאן, בשדה התעופה, עמדנו בתי ואני, הרמנו פנינו והנחנו לכוכבים הקטנים לנקד את לחיינו וצהלנו זו לזו: שלג!
על כל הגגות, העצים והמדרכות בדרך משדה התעופה לעיר נערם השלג.
'התחיל לרדת הבוקר' אמר לי הנהג שאסף אותנו משדה התעופה וחשבתי לעצמי האם הם מתרגשים כך משלג שיורד ונערם כמונו כשיורד הגשם הראשון, ומהאדמה עולה הריח שאין שני לו.
Viktor Kern www.unsplash.com
נולדתי כאן.
הוריי נולדו כאן.
את כל חיי חייתי כאן, בארץ שאני כל כך אוהבת, על יופיה ותחלואיה, למעט שנתיים של שליחות באפריקה ועוד גיחות לחו"ל פה ושם.
השפה העברית היא היפה ביותר בעולם בעיניי.
סבי וסבתי באו מבסרביה ורוסיה.
מארצות קרות ומושלגות.
כשהייתי ילדה, אהבתי לשבת שעות ולהסתכל באלבומים הישנים בהם נראו אחיותיה של סבתי, עומדות בשלג כבד, לבושות מעילי פרווה וידיהן נתונות בתוך ידוניות.
כמה רציתי מעיל פרווה כזה. להכנס לתוכו כמו לתוך אגדה בה יש שלג, נסיך, סוס לבן, טירה גבוהה, מכשפה רעה וסוף טוב.
אהבתי לשמוע על אחותה הקטנה של סבתי, ודימיתי אותה לבתו של טביה מ'כנר על הגג' שמתחתנת עם גוי, עולה על העגלה, ומשאירה מאחוריה הורים שבורי לב.
'לאן לאן הולכת את הדרך,
לאן לאן הולכת את דרכי'
שר יהורם גאון את המילים הנהדרות שכתב חיים חפר לשיר 'העיירה של טוביה'.
אלבום משפחתי
חשבתי על מהגרים. על אנשים שעזבו בתים ומשפחות ובאו לכאן.
ועד כמה היה קשה להם הקיץ.
ועד כמה גרם להם החורף הישראלי געגוע לחורף אמיתי.
כזה שיש בו שלג, הבל פה על חלון קפוא, ריח ערמונים, ותה עם קוביות סוכר.
בדירה בה שהינו, על מדף במטבח היתה קופסה ובה קוביות סוכר.
ובכל פעם שהנחתי קובייה כזו בכוס תה או קפה, חשבתי על הסבים והסבתות שלנו, שנתנו בפיהם קובייה כזו על הלשון, ושתו תה רותח, נותנים לסוכר להינמס לתוך פיהם ואומרים בעצימת עיניים: 'אחח, זה טוב.'
Alisa Nton www.unsplash.com
מתי מהגר מרגיש בבית?
האם יש לו מספיק מילים כדי לפתור תשבץ, למשל?
האם כשהוא נכנס הביתה הוא אומר 'שלום בית' ומתכוון לזה או שתמיד יעלה בעיניו מראה בית ההורים, שם, בארץ ממנה הגיע?
האם תמיד תחפש מישהי את התבלין הזה המסויים שעשה את המאכל למה שהוא?
ועד כמה באמת אפשר להפוך מולדת שנייה למולדת ראשונה?
בטיסה בדרך הביתה סיפרה לי האישה שישבה לידי, שכל ילדיה ונכדיה גרים בבודפשט.
שם הם מנהלים עסקים ובעלי נדל"ן.
'מזל שזה קרוב וזול' אמרתי לה, והיא הנידה בראשה ואמרה שאין לדעת לאן לוקחים אותנו החיים.
ותוך כדי הטיסה הביתה סיימתי את ספרו הנפלא של סייד קשוע 'עקוב אחר שינויים', שגם בו יש גבר שרחק ממשפחתו ומאדמתו באשמת סוד נורא ומילים כתובות שהפכו את עולמו ועולמם והוא מתגעגע לכל עץ זית, לכל פיסת אדמה, לכל שיח זעתר ואפילו לעקיצת דבורה.
השיר הזה, 'אורן' הוא הסונטה הראשונה מתוך שלוש הסונֶטות המרכיבות את המחזור 'אילנות' של לאה גולדברג.
אני אוהבת אותו במיוחד.
השילוב בין האורנים של ארץ ישראל לצמרות עטויות מצנפת שלג,
הקנאה בציפורים העוברת ממולדת אחת לשנייה, תלויות בין ארץ ושמיים, ואת הידיעה, ששורשיה של המשוררת האהובה הם בשני נופים שונים.
לאחינועם ניני ביצוע נפלא לשיר זה והיא גם הוסיפה לו בית משלה באנגלית.
האזינו לו. יש בו פעמונים מצטלצלים וקול רך של שלג נערם כמצנפת.
טוב לחזור הביתה.
כאן ילדותי שקמה לתחייה במראות, קולות וריחות.
כאן שפתי ושפת הוריי.
ושורשיי, בנוף אחד בלבד.
שבת נעימה ומלאה בשפה, מראות ושורשים.
שלכן,
יעל
אורן/ לאה גולדברג
כָּאן לֹא אֶשְׁמַע אֶת קוֹל הַקּוּקִיָּה. כָּאן לֹא יַחְבֹּשׁ הָעֵץ מִצְנֶפֶת שֶׁלֶג, אֲבָל בְּצֵל הָאֳרָנִים הָאֵלֶּה כָּל יַלדוּתִי שֶׁקָּמָה לִתְחִיָּה. צִלְצוּל הַמְּחָטִים: הָיֹה הָיָה אֶקְרָא מוֹלֶדֶת לְמֶרְחַב-הַשֶּׁלֶג, לְקֶרַח יְרַקְרַק כּוֹבֵל הַפֶּלֶג, לִלְשׁוֹן הַשִּׁיר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.
אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת- כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם - אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת. אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם, אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים, וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים.
מתוך: לאה גולדברג, שירים, ב, ספרית פועלים: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1973, עמ' 143.
© זכויות יוצרים שמורות לקיבוץ המאוחד / ספרית הפועלים http://www.kibutz-poalim.co.il/
לאה גולדברג (1911-1970) - משוררת עברית, מתרגמת ומסאית. נולדה בקובנה שבליטא ולמדה בנעוריה בגימנסיה העברית שם. ב-1935 עלתה לארץ. כתבה למבוגרים ולילדים, תרגמה ספרות משפות רבות, לימדה ספרות באוניברסיטה העברית בירושלים ופרסמה מאמרים בנושאים אלו. בשנת 1970 הוענק לה פרס ישראל.